עוד בשנת 1993 הציג ראש הממשלה המנוח,
יצחק רבין ז"ל, את אירן כאיום האסטרטגי החמור ביותר לישראל וליציבות של מזרח התיכון. ואכן, כל מי שעקב אחרי החדשות בשנים האחרונות וודאי שם לב לכך שראשי המשטר האירני מרבים להתבטא בסוגיה הישראלית ומשקיעים מאמצים במאבק נגד ישראל בעיקר באמצעות טרור ומאבק מדיני. הסוגיה הישראלית ניצבת יחסית גבוה בסדר העדיפויות של מדיניות החוץ של אירן, מיד אחרי מדיניותה כלפי שכנותיה והאמריקנים. גם ישראל משקיעה מאמצים לא מבוטלים להסביר לעולם את הסכנה בהתחמשותה הגרעינית של אירן, אבל בדרך מפספסת להסביר לאזרחיה עצמה את הסיבות שמנחות את הסכסוך בין ירושלים לטהרן ואת הכלים העומדים בידי ישראל, בהם ינסה לגעת מאמר זה.
שורשי הסכסוך
אירן וישראל מעולם לא נלחמו ועד עליית המשטר האיסלאמי בטהרן, ישראל לא נתפסה כאיום בעיני אירן. בימי השאה זו אף קשרה קשרים מדיניים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, אך תחת המשטר האיסלאמי היא נוקטת עמדה קיצונית, השוללת את קיומה של 'הישות הציונית'. ראשי המהפכה באירן ראו את הסכסוך עם ישראל קודם כל כמאבק אידיאולוגי דתי וכבעיה איסלאמית ולא רק ערבית. היהדות בעיניהם היא דת ולא לאום והקמתה של ישראל הינה עוול משולש: א. בגלל הפגיעה בזכויות הפלשתינים, ב. בגלל דיכוי מוסלמים תחת שלטון יהודי, ג. בגלל השליטה באדמות הקשורות לאיסלאם ובפרט ירושלים.
לרובד האידיאולוגי הדתי נוספו סיבות נוספות לעוינות כלפי ישראל: ישראל הייתה קשורה למנגנון הביטחון הפנימי של השאה- 'הסוואק' - ועל כן הואשמה בסיוע לדיכוי האיסלאם ואנשי הדת באירן שהיוו אופוזיציה לשאה. מעבר לכך, ישראל נתפסת כשלוחה של ארה"ב. אם ארה"ב היא ה"שטן הגדול" המנסה להיות הגמון במזה"ת, הרי שישראל היא ה"שטן הקטן" המסית את ארה"ב לפעול נגד אירן בעזרת יהודי ארה"ב שמשפיעים על המדיניות האמריקנית.
זה שישראל רחוקה כאלף ק"מ מאירן כלל לא משנה למדינה השיעית, כיוון שלדעתה ישראל שואפת להתפשט עד הפרת, כלומר עד גבולות אירן. העוינות הזו לישראל שילבה את אירן בסכסוך הערבי-ישראלי והיא מסמלת את האגף הקיצוני בעולם הערבי-מוסלמי. גישתה של אירן מקנה לה תפקיד פעיל בעניין הפלשתיני, מהווה את יסוד הברית שלה עם סוריה, תורמת לקיום המאחז שלה בלבנון ומסייעת למשטר האירני להסיט את תשומת הלב מבעיות הפנים למקור חיצוני שבקלות ניתן לעורר שנאה כלפיו.
בתפיסתה של אירן פתרון הבעיה הפלשתינית חייב להתבצע באמצעות הקמת מדינה פלשתינית במקום ישראל ולא לצידה. כל הכרה בקיומה של ישראל מהווה בגידה בעניין הפלשתיני. מעבר לכך יש לה התנגדות לתהליך השלום הערבי-ישראלי בכללותו. התנגדותה לתהליך השלום נובעת גם מהחשש כי פתרון הסכסוך יצור חזית אמריקנית-ערבית-ישראלית במזה"ת ואז היא תישאר מבודדת, אלא אם תשנה את מדיניותה. על כן, כדי לבלום את תהליך השלום עם הפלשתינים, פעלה אירן בשתי דרכים עיקריות.
ראשית, ביקשה אירן לערוך שורה של כנסים וועידות הזדהות ותמיכה בעניין הפלשתיני ובאינתיפאדה, בראשן הוועידה בטהרן ב-1991 בה לקחו חלק נציגים מארבעים מדינות ערביות מוסלמיות. שנית, אירן עודדה פיגועי טרור נגד יעדים ישראלים והידקה את קשריה עם הג'יהאד האיסלאמי ועם החמאס, מה שהוביל לעוינות בינה לבין הרשות הפלשתינית. אירן העבירה אמצעי לחימה איכותיים לארגונים הפלשתינים והבטיחה גם תמיכה כספית המותנית בביצוע פיגועים נגד ישראל.
האפשרויות העומדות בפני ישראל
בשנים האחרונות פחתה היכולת של אירן לבצע פעולות טרור וגם מבחינת כוחותיה הצבאיים (דבר המכונה בעגה המקצועית 'היכולת הקונבוציונלית') נראה שעדיין היא לא הבגרה לגמרי על נזקי מלחמת אירן-עירק ועל הקשיים שנקלעה אליהם עקב האמברגו מצד מדינות המערב. דבר זה הוביל את הממשל בטהרן להתחיל בפיתוח נשק גרעיני שהשאלות הרבות עליו כגון: האם היא תשתמש בו לצרכי הרתעה והגנה בלבד? האם תצהיר על קיומו או תנקוט במדיניות עמומה? באילו נסיבות היא לולה לתקוף אם בכלל בנשק זה? ועוד רבות אחרות, נותרו עדיין בשלב זה ללא מענה, לפחות מבחינת המידע הנגיש לציבור.
מרבית המעריכים טוענים כי אירן תראה בנשק גרעיני מוצא אחרון בלבד, וזה ישמש אותה להרתעה או לתגמול. הערכה זאת נובעת מכך שהסיבה העיקרית של אירן לפתח נשק גרעיני, מעבר לזכייה בהגמוניה אזורית ומוסלמית, הייתה לצרכי הרתעה והגנה מול שני איומים עיקריים: האיום העירקי והאיום האמריקני. האיום הישראלי לא נמצא באותה דרגה וסביר להניח שאירן פשוט מנסה להרתיע את ישראל מלתקוף מטרות בשטחה, ובכל זאת ראוי לבחון את האפשרויות העומדות כיום בפני ישראל.
המענה הישראלי מתחלק למעשה לארבעה אפשרויות. האפשרות הראשונה, ההרתעה - שכנוע התוקף שהגמול הצפוי לו בעקבות ירי הטילים עולה על התועלת שהוא יפיק מכך כשזוהי למעשה האסטרטגיה שבה משתמשת ישראל נכון לכתיבת שורות אלו. האפשרות השנייה, ההגנה הסבילה - מטרתה של אפשרות זו היא צמצום הנזקים במקרה והטילים כן יפגעו בישראל אף שאפשרות זו נראית כלא עומדת על הפרק וזאת משום ששטחה הצפוף והמצומצם של ישראל מראה כי תקיפה כזו עלולה לפגוע, אם לא להרוס, את התשתיות החיוניות של המדינה. ככל הנוגע לשתי האפשרויות לעיל, הרי שהן לא כוללות תגובה מצד ישראל.
שתי האפשרויות האחרות כוללות, לעומת זאת, תגובה אקטיבית יותר. כך למשל האפשרות השלישית היא יירוט טילים עוד תוך כדי מעופם - דבר שאפשרי בין אם בשלב ההאצה והנסיקה (כשאלו עדיין יוצאים מתוך שטחה האווירי של אירן) או כשאלו נמצאים סמוך לאטמוספירה ובתוכה. האפשרות הרביעית והאחרונה, שבה כבר השתמשה ישראל במקרה של הכור הגרעיני בעירק, היא זו של אמנעה. לפי אפשרות זו, מבקשת ישראל להשמיד את המשגרים ואת הטילים עוד בטרם אלו נורו בין אם באמצעות כוחות אוויריים ובין אם בכוחות יבשתיים מיוחדים. אף שאפשרות זו לתמיכה הרבה ביותר הרי שיש לתת את הדעת על כך שהיא גם המורכבת ביותר בגלל הקושי המבצעי והמודיעיני לפעול במדינות מרוחקות מחד וכי טילים ומשגרים רבים יכולים להיות מוסתרים מאידך. זאת עוד מבלי לקחת בחשבון את הזווית של המשפט הבינלאומי אשר עלול להעמיד את ישראל בבעיה בכך שביקשה לנקוט ביוזמה בטרם הצד השני ביצע פעולה התקפית ממשית.
לסיכום נראה כי אף שהתפיסה האירנית את דמותה של המדינה היהודית לא השתנתה, הרי שהאיום שינה את צורתו מצורה של טרור ונשק קונבציונלי לאיום גרעיני שמחייב את מדינת ישראל לנקוט בהיערכות מחודשת תוך גילוי גמישות מחשבתית ובחינה מתמדת של האמצעים העומדים לצדה. קשה להניח בשלב זה באיזו אפשרות יבחרו קברניטיה של המדינה אף שגם כאן ניתן לראות את תבונתו הרבה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון,
דוד בן-גוריון, שרשם ביומנו: "הכוננות הצבאית שלנו מחייבת אותנו לבדוק מזמן לזמן את מכשירי ההגנה שלנו לאור המציאות המשתנה ולהתאים אותם לצרכי השעה. עלינו לזכור ולשנן לעצמנו בלי הרף כלל אחד גדול - אם כי פשוט ומובן מאליו: אם נוכרח שוב להילחם - לא נילחם בעבר אלא בעתיד. ומה שהצליח והתאים בעבר, אינו מוכרח ובטוח שיצליח ויתאים גם בעתיד".
ביבליוגרפיה ומקורות
- בן-גוריון, דוד. ייחוד ויעוד - מחשבות על ביטחון ישראל. תל אביב: הוצאת מערכות, 1979.
- מנשרי, דוד. "אירן האיסלאמית: בין תורה מהפכנית ואינטרסים לאומיים", בתוך דוד מנשרי (עורך). האיסלאם הפונדמנטליסטי: אתגר ליציבות אזורית. תל אביב: הוצאת מרכז משה דיין לחקר אסיה ואפריקה בשיתוף עם אוניברסיטת אביב, 1993.
- קם, אפרים. מן הטרור ועד הגרעין: משמעותו של האיום האירני. תל אביב: הוצאת מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, 2004.
- קרש, אפרים. "אירן - אנטומיה של מהפכה", מערכות - הירחון לקציני צה"ל, 268, 1979, עמודים: 20-25.
- שמחוני, אבנר. עומק אסטרטגי והחזית המזרחית: ההתמודדות עם האיומים ממזרח והחזית המזרחית. תל אביב: הוצאת בית ספר לממשל ומדיניות ע"ש הרולד הרטוך בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, 2006.