ב"מ הוא איש שב"כ בדימוס. הוא מתאר תסכול עמוק למשמע האפשרות שהמחבלים המדוברים ישוחררו.
לכידת מחבל היא תהליך ארוך וקשה. בשלב הראשון משקיעים במודיעין ומחפשים קצה חוט. אחר כך צריך לאמת את הידיעות, ולקבל עוד הוכחה ממקור נוסף. אחר כך לאסוף מודיעין - למי הוא קשור, מי מנחה אותו, את מי הוא מנחה, איפה הוא גר, מהו אורח חייו, איפה הוא מסתובב, עם מי הוא מסתובב, מי המשפחה שלו. צריך לתצפת אותו וללמוד את שגרת יומו.
בשלב הבא צריך לחכות לשעת כושר על-מנת לתפוס אותו. בכל אחד מהשלבים האלה אנחנו ממש מסכנים את חיינו. אני אישית מכיר ארבעה מקרים של אנשינו שנהרגו במילוי תפקידם.
בשלב המעצר עובר המאמץ העיקרי מהשב"כ אל צה"ל, ושם חיילים מסכנים את חייהם ולא פעם נקלעים לחילופי אש עם המחבל ועם סביבתו. וכשהמחבל נלכד זה לא סוף הסיפור. מתחיל תהליך חדש - לחקור אותו ולדעת איך לקבל ממנו אימות לכל מה שיודעים עליו ופרטים על כל מה שלא יודעים עליו.
אחר כך מכניסים את המשטרה לעניין. היא בונה את התיק לקראת כתב האישום, לא השב"כ. אחרי זה כתב אישום, משפט, פסק דין.
בדרך כלל כשיעמוד העצור למשפט יוזמן חוקר השב"כ להעיד, הסנגורים של המחבל ינסו לקעקע את עדותו, וזו התמודדות נוספת ולפעמים לא קלה. בסוף הרוצח נכנס לכלא, ואתה לא יודע אם הוא ירצה את עונשו או שתהיה החלטה מדינית לשחרר אותו.
כן, זה מתסכל מאוד. אני לא רוצה לומר שזה מוציא את הרוח מהמפרשים, אבל זה מתסכל כי רובם חוזרים לסורם ואז צריך לרדוף אותם ולהתחיל הכול מהתחלה.
יש דברים שקציני צבא ואנשי שב"כ לא יכולים לעשות או מנועים מכך. זאת צריכה לעשות החברה האזרחית, וזה לא יכול להיות רק הקרב של המשפחות השכולות והפצועים.
אין ספק שהשקט היחסי ומיעוט הפיגועים הרצחניים שהיה בשנים האחרונות נבעו מתפיסתם של פעילי טרור ומסגירתם מאחורי סורג ובריח. אין גם ספק ששחרורם יוליד גלי טרור חדשים. זה כבר קרה יותר מפעם אחת. גם בחיי אדם וגם בכסף, הרבה יותר זול לשמור על המחבלים שלא ישוחררו מהכלא, מכל המאמץ והסיכון לתפוס אותם.