למען דעת הרבנים המתחרים על הכסא

החשיבות הלאומית של הכינוס התורני לשם ההכרה בסמכות של תורה מציון לישראל ולעמים היא בניגוד מהופך למהלך האליטות הישראליות, השמאל הנאור וכל נילוויו תוך שותפות עם כל המתחרים על משרת הרב הראשי, בין מדעתם ובין שלא מדעתם ללא יוצא מהכלל. הללו כל השמות המופיעים כמועמדים עוסקים בזילות הרבנות כאילו המועמדים הם שחקנים בתוכנית 'האח הגדול' או ב'השרדות' החותרים איש כנגד רעהו לכל מצהלות הצופים בקולוסאום השכונתי במלחמת הגלדיאטורים העשויים פח לשעה קלה של אשליה. אם רוצים לשתף את הציבור בבחירה הרי שרק הציבור הנוגע לעניין, העדה הדתית שאליה שיך הרב צריכה לעסוק בכך ולשלוח נציג מהקהילה למועצה דרך בתי הכנסת הבוחרים ברב שלהם או במתחרהו כנציג. מי שאינו שייך לעולם הרבנות ואינו נזקק לפסיקות מה לו ולמועצת הרבנות? מדוע ראשי ערים בכלל? מדוע פוליטיקאים? נשים כחלק מקהילה, אם זו הנורמה שלה, או של בית הכנסת רשאיות לבחור. התהליך חייב להיות הלכתי-שקוף וסולידי, ללא כל תעמולה. בית המשפט העליון ובוועדה לבחירת שופטים המקצועיות והאתיקה אמורים לקבוע יותר מן הפוליטיקה. הפגיעה בבית המשפט המתנהל שנים בחוסר אימון ציבורי היא אכן גם בגלל השכפולים מכוח הפוליטיקאים בעיקר ובפרט כשהשופטים הם פוליטיקאים. הסכנה בביטול הסמכות של הרבנות הראשית היא העמדת עם ישראל כצאן ללא רועה או גרוע מכך. הסמכות על רועים רעים כנבואת יחזקאל החפצים במפלתו של עם ישראל ומדינת ישראל בראש ובראשונה וזאת על-ידי בעור כוח התורה, בעיקר כוח התורה המדיני מישראל כאילו אינו לגיטימי מלכתחילה בנושאים שאינם בשר וחלב. רק שבעים זקנים מסמיכים שלטון שאם לא כן כנבואת הושע: "המליכו ולא ממני". מערכות המדינה אכן מערערות על כוח התורה בכל מערכות החיים המקיימות את עם ישראל כמו גיור, משפחה, חינוך, שבת, כשרות. קהילה ובית כנסת ולא רק בנושא הגזול שלא הרב סתו ולא הרב דוד לאו הולכים לעסוק בו הנושא המדיני. ההדחקות העלובה של משרד הדתות לספק שירותי דת מעצם שמו מעמידה אותו בשירותים הלא מאווררים שהיקצו לו כמוקצה מחמת מיאוס בממשלה ובציבור. שירותים בהסכמה. לעומת זאת אילו הייתה מדינת ישראל, המתיימרת לדרוש מהערבים להכיר בה כמדינה יהודית מעמידה את הרבנות במרכז כבית המשפט העליון, רבנות ריבונית שיכולה מתוך חירות ואחריות להוקיע את הממשלה ואת ראש הממשלה לפי שיקול דעתה ולחנך את הציבור לכבד או לא לכבד את השלטון כמו סמכות ביטול חוקים שיש לבית המשפט העליון. מדינת ישראל לא תתקיים כמדינה יהודית על-ידי הפרדת הדת מן המדינה. הלאום היהודי הוא לאום שהדת והלאומיות בו הן ענין אחד מאז ימות אברהם אב המון גויים, אבי יצחק אבי יעקב כחקוק מסיני. לכן הכינוס שאנו עורכים ביום רביעי בי"ח תמוז בשעה 1930 בבית כנסת אהל יצחק ליד הכותל להעמדת תורה בישראל הוא כינוס קיומי. הוא לא עוד כינוס אחד. הוא מהווה הצבעה על דרך קיום האמורה לתת מענה והצבעה על דרך שהיא מעבר הכרחי משפלות לרוממות. מעבדות לריבונות.