קנאותו של פנחס, המופיעה בסופה של פרשת השבוע הקודמת, והשכר עליה המפורט בתחילת פרשת השבוע שלנו, מהווים מודל בסיסי לדיון על הקנאות. קנאותו של פנחס מלמדת שני דברים. הראשון: העובדה שלעתים יש צורך בקנאות. השני: קנאות איננה נורמה שיש לנהוג בה, ולמעלה מכך - היא עצמה זקוקה למיתוג ולתיקון.
לעתים יש צורך בקנאות. לעתים הסדר הרגיל, מערכת ההתמודדות עם האתגרים - אין בכוחם להתמודד עם בעיה בהיקף עצום. זה המקום הנדיר והמיוחד בו הקנאות נדרשת. לו היה אדם הורג את צוררי ישראל או המבצעים פשעים נגד האנושות בזמן, היה נמנע סבל רב, יותר מכל נזק של כל קנאות אפשרית. אשר על כן, לא ניתן לשלול את הקנאות לחלוטין. באופן כללי, חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם צריכה להיות ההכרה, שאין דבר-מה שניתן להוציא אותו לחלוטין מהגדר, ויש מצבים קיצוניים בהם הקנאות נתבעת.
אולם גם במצבים אלו, אין הקנאות הופכת למדיניות קבועה. אנו למדים מפרשת השבוע, כי ברית השלום שנכרתה עם פנחס הייתה ברית שלום קטועה (האות "ו" במילה שלום היא האות היחידה בתורה שחובה לכתוב אותה כאשר היא קטועה ואינה שלמה). קטיעת האות מלמדת אותנו, כי אין מעשהו של פנחס שלם, וכי הוא עצמו צריך לתקן את הפגיעה החמורה בשלום שהייתה תוצאת הלוואי של מעשהו.
פריזמה אחת בלבד
בד בבד יש ללמוד מפרשת פנחס את ההיבט ההפוך. העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד, מלמדת שזו אינה המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד, כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך. מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מירבית לרעיון מסוים, נכונות לוותר על הנאות אישיות, התמסרות למימוש אידיאל, קונקרטיות מחשבתית וטוהר נפשי.
הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה. קנאות משמעה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד, ומה שחסר בה אפוא הוא הקוטב שנמצא בצד השני של ציר ההסתכלות. דרך משל: הקנאי לאמת מוערץ על התמסרותו הבלתי-מוגבלת לאמת, אולם חלק בלתי נפרד מהתמסרות זו היא התעלמות ממרכזיות השלום ביחסים שבין אדם לחברו. התמכרות לאסתטיקה חותרת לייפוי העולם והפיכתו למקום נאה יותר, והדבר כשלעצמו אינו פסול, אולם הקנאות לאסתטיקה משמעה התבוננות על המציאות רק מכוחה של החיצוניות ודחיית האתיקה ועוד עניינים אחרים הנוגעים למהות.
על כן, קשה להתמודד עם הקנאות. כאשר מדובר על תחומים שניתן להגדירם כרעים מיסודם, קל יותר לעמוד בפניהם ולנסות לבטל את מציאותם. לעומת זאת, כאשר אנו מתמודדים עם הקנאות, מדובר בערכים שהם ביסודם ערכים טובים ונאורים, אולם הם פסולים בשל ההשתלטות הבלעדית שלהם על תחומי המחשבה.
לעבור לסערה מפרה
מדובר לכאורה בעניינים כמותיים ומידתיים, ובדרך כלל קשה יותר לעמוד בפניהם. אין זה פשוט כלל ועיקר לומר לקיצוני לתחום שהוא חיובי מצד עצמו, כי הבעיה איננה במה שהוא עושה, אלא בחוסר רגישותו ובהתעלמותו מהנושאים האחרים שאדם צריך להתייחס אליהם. מעבר לבעיה האובייקטיבית, מי שנוטה לקיצוניות בדרך כלל אינו נוטה להקשיב כלל לדברי אחרים, שהרי מלכתחילה הם באים לצמצם את נאמנותו לאותו ערך שהוא מתמסר אליו, ולפיכך אין צורך להקשיב לו.
ברם, כאן גם נמצאת הדרך להתמודדות עם הקיצוניות. דרך ההתמודדות אינה גינוי הערך שאותו אדם קיצוני כלפיו. דרך ההתמודדות היא חשיפתו לתחומים הניצבים בקוטב ההפוך והפיכת המחלוקת בין קטבים לדילמה פנימית.
משעה שאדם הולך בדרכה של אמונת ישראל, ואין הוא מתמכר לערך אחד בלבד, אלא הולך בדרכיו של הקב"ה המאחד את כל הערכים כולם, הוא ממשיך אומנם להיות קיצוני, אולם הוא קיצוני ליותר מתחום אחד. משעה זו מתחוללת בתוכו סערה מפרה ומעצימה, המחייבת אותו להתייחס לרוחב ולעומק רבים יותר מאשר העולם המצומצם בו הוא חי קודם לכן, ואז תכונתו הקיצונית מוצאת דרכים נכונות יותר למימוש העולם הערכי והרוחני.