תחברו 100 שמאלנים לפוליגרף, ותשאלו אותם: האם אתה דמוקרט? כל המאה ישיבו בחיוב. עוד שאלה: האם אתה בעד חופש ביטוי? אותה תשובה, והפוליגרף יאשר שאכן דיברו אמת. כי ככה הם הצבועים מהשמאל - הם כל כך מאמינים בשקרים של עצמם שגם פוליגרף לא יעלה עליהם.
בפרפראזה לאמירה ידועה של וולטייר: "אינני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן להיהרג על זכותך לדבר" (וולטר), ניתן לומר שהשמאל עשה תיקון. זה יוצא כך: אינני מסכים לאף מילה שלך, אבל אהיה מוכן להיהרג על זכותך לחשוב ולדבר כמוני! היה ותחשוב הפוך - אחת דינך: הוקעה, שיסוי ואפילו חרם.
השמאל יודע לשנוא את יריביו. היה זמן שבגלל מחלוקת אידיאולוגית, התנועה הקיבוצית התפצלה, ובני משפחה חדלו לדבר זה עם זה. ברשימת השנואים האינסופית הייתה גם המגדלור התרבותי נעמי שמר, שהתחילה כקיבוצניקית שמאלנית ו"ערקה" ימינה, תוך התעלמות מהידיעה לפיה עריקה אידיאולוגית מתפרשת כבגידה.
שורות מרושעות
שורות אלה נכתבות יום לפני האזכרה. ב-26 ביוני מלאו תשע שנים לפטירתה. כנראה מהסיבה הזאת, העיתון ישראל היום הזכיר לנו קמצוץ ממה שעברה הענקית הזאת בגין "בגידתה". תחת הכותרת "הכאב של נעמי שמר" (ישראל היום, 21.6.13), קראנו עדות מאת חברתה הקרובה רבקה מיכאלי, שסיפרה על תחושת השפלה שמוטטה אותה.
מכל שונאיה בחרתי להתמקד בעיתונאי הבכיר
נחום ברנע, ולא במקרה. ברנע הוא חתן פרס ישראל, ועיני סטודנטים לתקשורת נשואות אליו. "כשתראו את נעמי שמר הולכת במדרכה", כתב ברנע, "אני ממליץ לעבור למדרכה ממול". זה מוטט אותה, אמרה רבקה מיכאלי. רק שונא יכול להמליץ המלצה כזאת.
במאמר שפרסם ברנע, יומיים לאחר מותה (ynet ,28.6.04), תחת הכותרת "מיטב השיר - כזבו" כתב ברנע את השורות המרושעות הבאות: "ארץ-ישראל הייתה בשבילה ארץ חד-לאומית, נטולת עימותים, נטולת מיעוטים, ליהודים בלבד. אפילו המלחמות, שאליהן יצאנו חמושים בשיריה, היו חד-צדדיות". במילים פשוטות, נעמי שמר אליבא דנחום ברנע, הייתה גזענית טרנספריסטית. שום ציטוט, שום הוכחה - הכל פרשנות שמזנקת מתוך שנאה יוקדת.
כתבתי שבחרתי להביא ציטוט מהמקלדת של ברנע לא במקרה. ובכן, נחום ברנע הינו אב שכול, שבנו יונתן (הי"ד) נרצח בפיגוע (פברואר 96'). מול הקבר הפתוח הספיד ברנע את בנו, תוך הדגשת החינוך נטול השנאה שקיבל. אם מחברים את מסר ה"אין שנאה" לאויב, להפצת השנאה לנעמי שמר, מקבלים תוצאה עגומה. הלכתי לארכיון...
