מה היה חסר לי בפסטיבל חנוך לוין?

עורך בכיר בעיתונה של מפ"ם, "על המשמר", מרק גפן, יצא בהתקפה שלוחת רסן נגד המחזאי חנוך לוין במאמר תחת הכותרת "מים עכורים" ("על המשמר", 19.5.1970). בכך היה גם עיתונה של מפ"ם, מפלגת שמאל, חלק מהתקפות נגד המחזאי חנוך לוין, שכתב את המחזה "מלכת האמבטיה" בעיצומן של ימי אופורית הניצחון הצבאי של ישראל במלחמה ביוני 1967. יחד עם "על המשמר" שטפו את העיתונות היומית כותרות כמו: "רקוויאם לבית כסא" (נחמן בן עמי, מעריב, 24.5.70), "ההצגה ששברה את מחסום הבושה" (ד"ר אמיל פוירשטיין מעריב 4.7.70), "אמבטיה של מחלת נפש"(אורי פורת ידיעות אחרונות", 19.5.70). חזרתי אל קמצוץ מכותרות מאמרי שטנה נגד חנוך לוין דווקא בזכות החוויה, שהעניק תיאטרון הקאמרי בחודש יוני לכל שוחרי תיאטרון טוב. חזרתי לימים שעיתונות יומית משסה בחנוך לוין את שוט מילות השטנה, כי הצטערתי מאוד, שהתיאטרון פסח בפסטיבל הבינלאומי על פרק מאד משמעותי בחייו של חנוך לוין. תיאטרון הקאמרי ראוי לכל השבחים על ארגון הפסטיבל הבינלאומי, שהעניק לצופה ישראלי הזדמנות ראשונה לצפות בפרשנויות ובתפיסות שונות של במאים זרים למחזותיו של לוין. הייתה זו חוויה בלתי נשכחת לצפות על במת תיאטרון בתל אביב הופעות תיאטרון מצרפת ומרוסיה, מפולין ומסלובניה, תיאטרון ידישאי והצגות פרינג'. אך בצד ההנאה והחוויה אני מצר על כך, שמארגני הפסטיבל החמיצו פרק פוליטי בחייו של לוין. אני מצר על כך, שהפסטיבל פסח על תקופה, בה העמיד לוין תיאטרון פוליטי המכוון אל העולם שמחוץ לתיאטרון, רצה לעורר מודעות, לאתר מישורי שיח המועדף על האידיאולוגיה השלטת דרך אלבומי הניצחון ותקשורת מגוייסת, להעמיד סאטירה המערערת על מיתוסים מכוננים בתרבות הישראלית, כי חש חובה להשפיע וליצור שינוי במציאות הפוליטית המתהווה. היה חסר לי בפסטיבל, הראוי לכל המחמאות, את חנוך לוין הבודד במערכה התרבותית, שביקש לתת תשובה לאופוריה "פטריוטית", שראתה במלחמת ששת הימים מקבילה לששת ימי בריאת העולם. כשנה אחרי המלחמה העלה את ההצגה "את ואני והמלחמה הבאה", שנה לאחר מכן ב-1969 העלה את "קטשופ" וב-1970 את "מלכת האמבטיה". כל הצגות זכו לספוג פרץ אלימות קשה שחדר גם לתוך האולמות. מחוץ לתיאטרון ישראל הרשמית הציגה לאזרחיה את העולם הערבי בחזקת אויב מובס. תבוסה הפולשת לכל בית בישראל באמצעות אלבומי ניצחון, המציגים ערבי מובס רק דרך מטונומיה של נעליים וידים מורמות לאות כניעה. מדבר סיני, שטחי יהודה ושומרון מוצגים כמרחבים ששוחררו מעול זרים. בזירה הפוליטית בכנסת ישראל אל מול עוצמות אופורית הניצחון עמדו רק בודדים, כמו חברי הכנסת תופיק טובי ומאיר וילנר. במקבילה התרבותית בזירת בימת התיאטרון ניצב חנוך לוין בודד אל מול מתקפות של עיתונות יומית, שראתה בחומרים הספרותיים שלו "חומר פונוגרפי" ו"חומר תועבה", שמחייבים לשלוח את מחברם בדחיפות לפסכיאטר ולמוסד סגור. חנוך לוין זיכה אותנו בעוד שתי הבלחות של תיאטרון פוליטי כשתים עשרה שנה אחרי "מלכת האמבטיה". הראשונה הייתה העלאת "הפטריוט" בעקבות מלחמת לבנון ב-1982. למרות פסילתה על-ידי הצנזורה היא הועלתה בתאטרון נוה צדק בבימויו של עודד קוטלר. ההבלחה השנייה הייתה עוד יותר מאוחרת כשהעלה את המחזה "רצח". ב"רצח" העניק גדול המחזאים שלנו את האפילוג הכואב של הישראלי הכובש והפלשתיני הנכבש, קורבנות של אותה מלחמה. מחזה שנותב מרצח לרצח. כל רצח מזעזע מקודמו. כל רצח הוא מימוש "עין תחת עין" המותיר את הכובש והנכבש עיוורים. אני כבר מצפה לפסטיבל הבינלאומי הבא. מקווה, שהפעם לא יפסחו על מה שפסחו בפסטיבל הראשון.