בפרשת 'מטות' אנו מוצאים את בקשתם של שבטי ראובן וגד להישאר מעבר לירדן ולא לעלות לארץ הקודש. זו בקשה קשה ותמוהה - כבר לפני הכניסה לארץ המובטחת, שני שבטים מבקשים, למעשה, לרדת ממנה! ולכן נשאלת השאלה: מדוע הסכים משה רבינו לבקשתם של ראובן וגד?
כדי למַקֵם את הסיטואציה הזו בפרספקטיבה היסטורית, יש לשים לב שכאשר משה רבינו נתקל בסוגיות הלכתיות שלא היה לו תשובות עליהן, הוא לא היסס לפנות להקב"ה כדי לקבל את פסיקתו. כך היה בסוגיית פסח שני, בסוגיית הירושה שהביאו לפניו בנות צלופחד, וכך היה בטיפולו במקושש בשבת ובמקלל את השם.
אך כאשר הסוגיות לא היו הלכתיות, אלא "פוליטיות" - משה רבנו משום מה לא התייעץ עם הקב"ה, לא עם אחיו ואף לא עם יהושע. התוצאות של אותן החלטות היו קשות. למה אני מתכוון?
- להחלטתו של משה לצרף את הערב רב לעם ישראל ביציאת מצרים;
- להחלטתו של משה לכסות את פניו הקורנות עם ירידתו השניה מהר סיני עם לוחות הברית;
- להחלטתו של משה להיענות לבקשתם של ראשי השבטים לשלוח אנשים לתור את הארץ;
- להחלטתו של משה להיענות לבקשתם של ראובן וגד.
בכל ארבעת המקרים הללו, משה רבנו לא התייעץ עם הקב"ה לפני החלטתו. כדי לדייק, יש לציין שבפרשת המרגלים, משה שמע את המלצתו של הקב"ה וקיבל החלטה שלא שיקפה את רצון ה'. בקשר לאותה החלטה גורלית שהובילה ל"חטא המרגלים", רש"י מציין: "שלח לך, לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח... אמר [הקב"ה] אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה".
בחזרה לפרשתינו והחלטתו של משה רבנו להסכים לבקשת שני השבטים - האם משה לא היה מודע לתקדים הנורא שהאירוע הזה יצר - ירידה מן הארץ בטרם עליה אליה וההכשר התקדימי לישיבה מחוץ לארץ, ולסיכוי הגדול של הינתקות מן הארץ על-ידי אותם שבטים שלא חיו ברצף טריטוריאלי עם יתר אחיהם?
לעניות דעתי, בכל הסוגיות הפוליטיות שציינתי, האיש משה לא היה מספיק מחובר לרחשי ליבם של בני ישראל ולמצב רוחם, כי הוא היה מחובר להקב"ה בכל נשמתו. נטייתו זו ראויה לכל שבח, והיא זו שגרמה לו להיות איש אופטימי מאוד. אך, בדיעבד, היה עליו למנות איש או אישים שידווחו לו על כל מה שעובר על העם במשך אותן 40 שנות מסעות במדבר ושייעצו לו פתרונות מעשיים לבעיות טרם התפרצותן.
אהרון אחיו, איש השלום, הוכיח שהוא לא היה מתאים לתפקיד זה כבר במהלך חטא העגל שבו הוא נכנע להלך הרוח הרעה של העם. יהושע נצמד כולו למשה, וגם הוא לא התאים למשימה זו. האיש היחיד שכנראה התאים לתפקיד זה - חור - נרצח שם במהלך חטא העגל. וכך נותר משה ללא זרימה מספקת של אינפורמציה על המתרחש בקרב העם.
בסוגיה של בני ראובן וגד, היה על משה להבין את מצבו הנפשי של שבט ראובן. לעניות דעתי, המקנה הרב שהיה לראובן היה לא יותר מתירוץ לרצונו להיבדל מיתר השבטים.
ראשית, בשום מקום לא נאמר שרק לראובן וגד היה מקנה רב. ומדוע רצה ראובן להיבדל מאחיו? כי ראובן הרגיש דחייה כללית - הוא איבד את הבכורה, את המנהיגות והמלוכה, וגם את הכהונה. הכישלונות והאכזבות הללו לבכורו של יעקב, הותירו אותו ואת שבטו במצב ירוד - כאחד שנדחה וכבר אינו שייך למשפחה הישראלית.
משה רבינו היה צריך להתבונן על יוזמתו של ראובן משורשיה הפסיכולוגיים, ולנסות לטפל במצוקתו של אותו בן שהרגיש שאינו רצוי. משה לא טיפל בנושא בצורה הזו, אלא דאג להשלכתה הביטחונית המיידית של הסוגיה - מחסור באנשי חייל שיפגע במאמציו של העם לכבוש את הארץ. כאשר שני השבטים הכריזו שבכוונתם לצעוד בראש החנית של כיבוש הארץ, משה הסכים לבקשתם. כתוצאה מכך, ראובן וגד נותרו ללא קשר שוטף עם אחיהם. הנתק הפיזי הוביל לנתק חברתי, ולבסוף אותם שני השבטים היו הראשונים לגלות מן הארץ.
המסקנה הנצחית מהאירועים הללו הינה ששום מנהיג אינו יכול לסמוך רק על עצמו בהנהגת העם. הוא זקוק לצוות שיסייע לו. כאשר יתרו ראה את מצוקתו של משה בתחום השיפוט הוא יעץ לו להקים לצידו מנגנון של שופטים. בתחום שבו אנו דנים, הצוות חייב היה להיבנות מיועצים שידווחו לו על מה שמתרחש בקרב העם.
היום, במשטרים דמוקרטיים, את משימת הקשר עם העם מבצע צוות של אנשי יחסי ציבור וסוקרים המודדים ומכמתים את דעת הציבור בכל נושא. אין בימינו ראש ממשלה שלא מבצע סקרים כמעט בכל נושא ובכל עת כדי לדעת את רצון העם. אין זאת אומרת שהוא בהכרח יציית לכל פתרון שהעם חפץ בו, אך לפחות הוא מודע לרצון העם ולסיכון שהוא נוטל כאשר הוא פועל בניגוד לרצונו.
יהי רצון שנלמד ממידותיו העצומות של משה רבנו - גדול המנהיגים של האנושות - שבראשם היו ענוונותו הגדולה, קנאתו לה' ואהבתו האדירה לעמו. אך, בנוסף לכך עלינו גם ללמוד מטעויותיו הפוליטיות של משה רבינו - כדי לשפר את טיב המנהיגות והקשר בין המנהיג לעמו.