יציאת מצרים

כלום. שום מילה. שקט מוחלט. אלו התארים שאפשר לתת ליחסה הפומבי של ממשלת ישראל למהומות במצרים. בניגוד למקרים קודמים שבהם בכירים בירושלים פטפטו בצורה חסרת אחריות בנושאים הכי רגישים של המדינה, כעת שורר שקט מופתי. ככל-הנראה, האחראי לשקט הזה הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כשהתחילה הפטפטת בנושא סוריה, נתניהו דרש מהשרים להיות בשקט. כעת נראה, כי נתניהו תדרך את השרים מראש שלא לומר מילה על המהומות במצרים. וטוב שכך עשה. ברגע שהפטפטת מתחילה, אי-אפשר לדעת לאיזו תסיסה היא תגרום ואיזו בעיה היא תתחיל.

1.7 מיליארד דולר. זהו הסיוע הממוצע שארה"ב נתנה למצרים מדי שנה בעשור האחרון. המדינה היחידה שמקבלת מארה"ב יותר סיוע מאשר מצרים היא ישראל. שליש מכל הסיוע האמריקני הולך לישראל ולמצרים. במצרים (כמו בישראל) הרוב הולך לסיוע צבאי. הקצינים במצרים יודעים שאסור להם לאבד את הסיוע הזה, ולכן יעשו הכל כדי לשמור עליו. אחד הדברים שכנראה נדרשים כדי לקבל את הסיוע הזה הוא שמירה על הסכם השלום עם ישראל. אם הסכם השלום יבוטל או יופר בצורה בוטה, ארה"ב לא תוכל להעלים עין מכך ומן הסתם תפסיק את הסיוע למצרים. הקצינים צריכים את הכסף הזה וכנראה יעשו כל שביכולתם - כולל לשמור על הסכם השלום עם ישראל - כדי לגרום לאמריקנים להיות רגועים ולהמשיך לתת להם כסף.

במאמר שפורסם ב"גארדיאן" במאי 2013 נאמר, כי מצרים נמצאת במצב הכלכלי הגרוע ביותר מאז שנות ה-30. מאז נפילתו של חוסני מובארק, מצרים ספגה ירידה דרסטית בהשקעות הזרות ובכניסות תיירים. הדבר גורם לעלייה במחירי המזון ובאבטלה וישנו מחסור בגז בישול ובדלק. לפי נתוני ממשלת מצרים, 25.2% מהמצרים נמצאים מתחת לקו העוני, ו-23.7% מהמצרים נמצאים קצת מעליו. הממשל החדש יצטרך קודם לפתור את הבעיות האלו לפני שיוכל להתעסק בעניינים אחרים. גם כאן הסיוע האמריקני והבינלאומי חשוב מאוד. כל מי שיעמוד בראש השלטון לא ירצה לוותר עליו ולא יהיה לו זמן להתעסק בדברים אחרים, קרי: ישראל.

תתארו לכם את המצב הבא: הצבא המצרי תופס את השלטון. כדי לבסס לגיטימציה, הוא פונה לישראל ומבקש ממנה להכניס קצת כוחות לסיני, כדי להוכיח שהוא בעל הבית ולא חלילה עושה-דברם של ישראל והמערב. נשמע קצת מופרך, אבל לא בלתי אפשרי. אפילו על מורסי, איש האחים המוסלמים, אמרו מתנגדיו שהוא סוכן של ישראל. הבקשה להכנסת כוחות לסיני יכולה להיות גם אמיתית, בתור לחימה נגד גורמי טרור. דוגמה לכך הייתה במקביל לאולטימטום של הצבא למורסי, כאשר בתיאום בין צה"ל לצבא המצרי הוכנסו כוחות מצריים עד לגבול עזה למה שהוגדר "התמודדות עם אתגרי הביטחון בסיני, שמהווים איום על שתי המדינות". לפי סוכנות הידיעות AP, מצרים העבירה עשרות כלי רכב משוריינים. עוד נאמר, כי מאז עלייתו של מורסי לשלטון, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למצרים דווקא התחזק. הבקשה כאן הייתה אמיתית וטוהרו קני טרור באזור. הבעיה מבחינת ישראל היא, שמדובר במדרון חלקלק מאוד שאי-אפשר לדעת כיצד יסתיים. כדאי שמקבלי ההחלטות יתחילו כבר עכשיו לחשוב כיצד להגיב לבקשות כאלו: לשמור על הסכם השלום לכל תגיו ופרטיו? לעשות מחווה למשטר החדש? ואם כן – באיזה היקף ואיך למנוע מזה להפוך לתקדים?

לעניות דעתי, הגורם הכי חשוב שימנע פתיחת חזית מול מצרים הוא התודעה המצרית על כוחו של צה"ל. הפעם האחרונה שצה"ל נלחם בצבא המצרי הייתה במלחמת יום הכיפורים. למרות מכת הפתיחה החזקה, צה"ל הצליח להתייצב ולפגוע קשות במצרים. המלחמה הסתיימה 101 ק"מ מקהיר, לא מתל אביב ואפילו לא מבאר שבע. גורמי הצבא לא ירצו להתעסק עם צה"ל, ויודעים שהרבה יותר עדיף להם לשמור על יחסים קרים עם ישראל מאשר להיות במלחמה מולה. בסופו של דבר, המהומות החוזרות במצרים מראות שהכל יכול להשתנות במציאות המזרח-תיכונית. לא משנה מה יקרה בימים הקרובים, מה שבטוח הוא שהגורם הכי משמעותי במצרים כיום הוא הצבא. הצבא הוא השחקן המרכזי במצרים וכדאי שנתרגל לזה. דבר נוסף שצריך לזכור הוא, שדמוקרטיה לא מתאימה לכל מדינה. המדינות האימפריאליות, בריטניה וצרפת בראשן, היו דמוקרטיות שהשתלטו על מדינות וניסו לכפות את הדמוקרטיה על המדינות הנשלטות. הדבר גרם לדה-לגיטימציה לשיטה. אני בהחלט מאמין שהעם המצרי רוצה דמוקרטיה, במיוחד לאור כך שעד ל-2011 במצרים לא היו בחירות חופשיות. למצרים עוד דרך ארוכה מבחינת הדמוקרטיה, ניתן רק לקוות שהיא תלמד כיצד לחיות עם משטר זה ללא שפיכות דמים אלא בדרכי שלום.