לתשעה באב: נחמת ירושלים

כך למשל קבע הרב גורן, כי בחזרת הש"ץ (שליח הציבור, החזן), כל אימת שיזכיר הש"ץ את שם ה' בברכה מברכות השמונה עשרה, אין לומר, כמקובל, 'ברוך הוא וברוך שמו', אלא כפי שנהגו במקדש, ומעיד כל כך הרמב"ם: 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם' (והאמינו לי, לא קל למי שרגיל לומר תמיד 'ברוך הוא וברוך שמו', להסתגל לנוסח הזה). בסיום כל ברכה היה על המתפללים לוותר על ה'אמן' ולומר במקומו, ודווקא בקול רם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!" (על-פי תוספתא ברכות ז' כ"ג). כך לדוגמה כששליח הציבור בירך: 'ברוך אתה ה", אמרו המתפללים: 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם', וכשסיים: 'חונן הדעת', למשל, הגיב הקהל: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. הרב גורן לא נפרד מהמחכמה, לפני שאמר מעט קינות, ובהן הקינה המרטיטה: 'בצאתי ממצריים... בצאתי מירושלים...' בניגון ייחודי, שובה לב ומרגש, שנצרב בזכרוני עד עצם היום הזה. אבל שיא ההתרגשות היה בעת אמירת תפילת נַחֵם בברכת 'ולירושלים עירך'. הרב גורן דרש שתיאמר בנוסח שהוא תיקן, אשר חולק לנוכחים, ובו גם דברי הסבר קצרים. לאחר התפילה אמר שאין לומר את הנוסח המודפס בסידורים: 'הבזויה והשוממה', שהרי אלה דברי שקר, ומאז הדפסתם נפל דבר בתולדות העיר. גם המלים 'האבלה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה; ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון', הוחלפו על ידו במילות נחמה (ראה צילום).

כיום נוהגים רק מתי מעט להתפלל על-פי הנוסח שקבע הרב גורן. למשל שכני לתפילה, עו"ד יחיאל ברונר, שומר בנאמנות גזיר עיתון מצהיב משנות הששים המאוחרות, ובו פירסמה הרבנות הראשית את הנוסח של הרב גורן, ומקפיד לאומרו במנחה של תשעה באב. אבל כמה נותרו נאמנים לנוסח זה שרוח רעננה של שחרור ירושלים חופפת עליו? שאלה זו מובילה לשאלה רחבה יותר: האם בכלל ראוי להתאים תפילה בכלל, למציאות משתנה, או שיש לדבוק בנוסחים קיימים, שחוברו בתקופות אחרות, אף שמשתמע מהם, חלילה, מצב של דובר שקרים לפני ה'. תהייה זו מעלה מי שהיה רבה של תל אביב, הרב חיים דוד הלוי, (בספרו 'עשה לך רב', ח"א, י"ד), ביחס לתפילת 'נחם': "הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפילתי דברים אלה, שהם בבחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה... שוקקת ירושלים המון חוגג... אלא שאפילו בת"ב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פינה מסויימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פינה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו... ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת: 'העיר החרבה הבזויה השוממה מבלי בניה'". מצד שני, דווקא דברים אלה של הרב חיים דוד הלוי, מעוררים תהיות: ככלות הכל, טרם הגענו לבניין המקדש עצמו, העומד בחורבנו 1,943 שנה, ולא עוד אלא שאבן השתייה הפכה למקום תיפלה של נוכרים, וחצרות בית ה' היו מגרש משחקים לנערים מוסלמים, והחרפה עדיין עצומה. האין חשש שהשמחה על מה שכבר זכינו לו, וזה הרבה מאוד לעומת הדורות שקדמו לנו מאז החורבן, תזיח דעתנו מן החירוף והגידוף, הבוז והנבָלה, השוכנים במרום הר בית ה', ואולי אף תשכיח מאתנו את הצורך להתפלל בפני מי ששיכן שמו בבית הבחירה, למען הסרת השיקוץ המשומם ממקום מקדשנו? ביטוי לעמדה זו נתן הרב עובדיה יוסף (בספרו 'יחווה דעת' ח"א, מ"ג): "ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו"ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על-ידי כמריהם ומנהיגיהם, דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להיכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר... היש לך בזיון וחורבן ושממה גדולים מאלה? על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עינינו... ומלבד זה, גם הרוחניות של ירושלים היא בעווה"ר בשפל המדרגה"...

לכאורה מזכירה עמדה זו את המחלוקות הנקודתיות, שהתנהלו ברבנות הראשית בין הרב הראשי גורן זצ"ל לבין יבל"א הרב הראשי יוסף, בשנות כהונתם זה לצד זה. אך למעשה יש כאן מחלוקת הרבה יותר עמוקה, המשליכה על היחס המתחייב כלפי המפעל הציוני כולו: על איזה חצי כוס להסתכל - על חצי הכוס המלאה, ולייחל למילוי המחצית השנייה, או להתמקד רק במחצית הריקה? האם להודות ולהלל על מה שיש, וגם זה הרבה מאוד יחסית לכל הדורות שלא זכו מאז החורבן, או לאחוז בשיטת 'הכל או לא כלום'? זו השאלה שתוסיף לנסר מן הסתם בחלל עולמנו, עד בוא משיח צדקנו במהרה בימינו, ובניית דביר מקדשנו בהר מרום הרים.