לאחרונה מתרבים הפרסומים על החלטה אסטרטגית של הצבא לצמצם את זרוע היבשה תוך הקטנת הכוחות המשוריינים וצמצום הארטילריה. מהלכים אלה על-פי המתכננים יהפכו את צה"ל לצבא "קטן וחכם" המבוסס על כוחות קטנים וגמישים לפעולה בעומק האויב ובהתבססות על נשק רקטי מדויק ארוך טווח. מסתבר שלצד השינוי התפיסתי שהצבא הגיע אליו הקיצוץ בתקציב הביטחון משרת אף הוא את הגישה הזו היות שסגירת מסגרות גדולות בזרוע היבשה תביא אתה גם חסכון במשאבים.
נכון שכאשר יש צורך לאומי בקיצוצים הצבא לא יוצא דופן אבל התחושה האישית שלי היא של דז'ה וו שכבר היינו בו בעבר ואפילו נכווינו בו.
בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה שלטה בצה"ל קונספציה חדשה, על-פי קונספציה זו ההכרעה העתידית של הקרב תעשה מהאוויר, אש אם תיירה תהיה "אש מנגד" וכחות קרקעיים כמעט ולא ידרשו לבצע פעולה קרקעית כי ההכרעה כאמור תהיה מהאוויר.
הסוף ידוע, ההישגים האוויריים במלחמת לבנון השנייה היו מצומצמים ביותר מבחינת השפעתם על המלחמה עצמה. נכון שמכת הפתיחה והשמדת הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה הייתה הישג מרשים וההפצצות הכבדות על רובע הדחיה בבירות בהחלט יצרו אפקט התרעתי ארוך טווח אבל כל אלה לא סייעו ברמה האסטרטגית להפסקת הירי על צפון המדינה ושיתוק החיים של למעלה ממיליון תושבים במשך חודש ויותר. עד שהצבא התעשת והבין שהפתרון לירי הרקטות הוא כיבוש קרקעי כבר היה מאוחר מדי. הגייסות לא היו מאומנים למשימה וקצב ביצוע המשימות היה איטי בכל קנה מידה, העולם נתן לנו פרק זמן ארוך מהרגיל אבל גם לו נמאס להמתין ולאחר חודש ימים ויותר של דשדוש ללא תוצאות, הפסקת האש נכפתה עלינו.
שינוי נוסף התרחש באזורינו. לצד האיום האירני ארוך הטווח שהטיפול בו מן הסתם יעשה באמצעות חיל האוויר או טילים ארוכי טווח, חזר לפתחנו איום יבשתי שלא היה כאן כמעט שלושה עשורים מסיום מלחמת יום הכיפורים. ברצועת עזה הנמצאת ממש מעבר לגדר התפתחה ישות עוינת וקיצונית השואפת להשמיד את מדינת ישראל או לכל הפחות להתישה וזאת תוך התקפות חוזרות ונשנות של ירי רקטות על יישובים אזרחיים. בנוסף סיני הפכה לאקס טריטוריה מצרית שארגוני מחבלים מכל הסוגים אמצו להם אותה כבית ומפעילים ממנה טרור כלפי ישראל. נכון שמצרים עדיין שומרת על הסכמי השלום אבל הסבירות להמשך השקט הביטחוני מולה קטנה. גם בגבולנו הצפוני בסוריה מתרחשים אירועים אלימים והגבול שהיה שקט שלושים ושמונה שנים מתחמם לאחרונה, בגלל מלחמת האזרחים בסוריה וגם ממנה נשקף לנו איום ביטחוני קרקעי. על גבולנו הצפוני מול לבנון והחיזבאללה הנמצאים במקום אין צורך להרחיב. משמעות הדברים היא שהאיום הקרקעי על ישראל מגבולות קרובים עלה משמעותית ומחייב הערכות מתאימה.
והנה דווקא בעת הזו צה"ל מתחיל בשינוי אסטרטגי שמגדיר את האיום כלפי המדינה כאיום שאינו קרקעי ושטווח ההתייחסות שלו רחוק מגבולותינו. מתוך הגדרת האיום נגזר גם המענה ומשמעות הדברים היא שצה"ל שוב נערך לאיום השונה מהאיום הצפוי.
הצמצום הגדול שפורסם והפעם לא כידיעה עיתונאית אלא ממקור ראשון של הצבא מעורר חששות במיוחד אצל אלה שהזיכרון שלהם מסרב להימחק. עד היום ובמשך מאות שנות מלחמות בעולם כולו לא הושגה הכרעה ללא תפיסה וכיבוש שטח. תפיסת השטח נכונה גם כמענה לירי רקטות על תושבי המדינה וגם כהבנה בסיסית שרק באמצעותה ניתן להגיע להכרעה. גם היום בשנת 2013, שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים תפיסה זו לדעתי נכונה וקיימת. ולמימושה הצבא חייב כוחות מתמרנים ומהירים, לא שיירות של כוחות רגליים הולכות ברגל אלא כוחות רכובים, קרי טנקים ונגמ"שים.
כל הטכנולוגיה המודרנית, לוחמת הסייבר וטכנולוגיה עתידית לשיפור היכולות המודיעיניות לא יעזרו. הרי גם כאשר המודיעין יתריע ובזמן (מה שהוא לא הצליח לעשות כבר עשרות שנים באירועים משמעותיים שחייבו התרעה אסטרטגית, ולא רק בצה"ל) יהיה צורך לבצע לחימה פיזית ולא וירטואלית, עם מי תעשה לחימה זו כאשר הכוחות המתמרנים יקוצצו דרסטית?
נהוג לקבוע כי על הצבא להיערך למלחמה הבאה ולא למלחמה הקודמת. מאידך, היות שאין איש יודע כיצד תראה המלחמה העתידית מן הראוי לקחת בחשבון שהיא לא תהיה בהכרח שונה מהמלחמה האחרונה. מן הראוי שנפיק לקחים מהעבר הלא כל כך רחוק שקדם למלחמת לבנון השנייה ולא נחזור על אותן טעויות שנית. בסופו של דבר הצבא אינו חברה מסחרית שכל מטרתה להרוויח כסף או למנוע הפסדים, הצבא עוסק בקיומנו וכל טעות נושאת בחובה מחיר כבד הכרוך גם באובדן חיי אדם.