צבעוניות נפש האדם

מבנה וארגון הפיסקה כמה מילים על הספר הלא שגרתי הזה "לא אני" מאת חניתה רוזן, שני הפרקים הראשונים לא ערוכים מבחינה לשונית והקריאה בהם מאוד מייגעת. קראתי כמה פעמים את שני הפרקים ופעם ראשונה שנאלצתי לרשום בצד מה אני קוראת ואני הרי לא סובלת מבעיות של קשב וריכוז, אך משהו בחוסר אחדות הפיסקאות הוציא אותי משלוותי. שורות קצרות נפתחו לנגד עיניי בשני הפרקים האלה מנותקות מהווי גרעין של פיסקה. גם אם מדובר בטקסט דינמי, הפיסקאות חייבות להיות מקטעיות מושכות את העין ולא מייגעות. הפריע לי השימוש של הפועל "הקביל" בבניין הפעיל המפוזר בכל הספר, כאשר היה צריך להשתמש בפועל "לקבל" על צורותיו השונות. הפועל הזה "הקביל" על משקל "הכווין" בלשון רחוב לא התאים לי גם במשמעויות השונות המפוזרות בו. וכאן אני מביאה את עזרתו של המילון "רב מילים" של שוויקה הפועל הזה "הקביל" יש לו פירושים רבים אך לא אלה הנדרשים בסיפור הזה, כאן הייתה צריכה להיות התערבות של עורכת לשונית, שדרך אגב הייתה כזאת לספר הזה, אך שמה נפקד בעמוד הקרדיטים בספר. הספר יצא בהוצאת "גוונים", הוצאה מכובדת, שהזלזול בעריכה הלשונית בולט לעין. הפועל הזה "הקביל" פירושו (כשנאמר על קו, על מסלול וכד') נמצא בכל נקודה לאורכו במרחק שווה מקו או ממסלול אחר, ולכן לא נפגשו או הצטלבו. לדוגמא: הקיר שנבנה כאן יקביל לקיר המטבח. פירוש אחר מציע המילון התקיים בזמן שבו התקיים משהו אחר, ובדרך כלל היה ביניהם גם קשר. לדוגמא: העבודות בכביש הקבילו לתהליך הפיתוח של האזור. פירוש נוסף דָמָה למשהו מבחינה מסוימת, חפף לו. לדוגמא: העבודות מקבילות בנושאיהן אך לא באיכותן. עוד שני פירושים מציע המילון "הקביל" דבר לדבר אחר העמיד אותם זה מול זה לצורך השוואה. לדוגמא: ניתן להקביל את תהליכי הזיכרון לתהליכי עיבוד נתונים במחשב. הביא לידי הקבלה, גרם לכך שדבר אחד יהיה מקביל לדבר אחר. לדוגמא: לא כדאי להקביל את פעולותיהם של שני הגופים.

צבעוניותה של נפש האדם

ספרה של חניתה רוזן עוסק בנפש האדם וחרדותיה. את התקפי החרדה אנחנו פוגשים בחדרי טיפולים עם מטופלים. בספר הזה שעלילתו עוסקת בגיבורה ללא זהות, אין לה שם עד לאפילוג, בסוף הסיפור גם לא ידעתי מהו שמה של הגיבורה. הדמות הנשית היא אישה עצמאית גרושה ללא ילדים, חיה בגפה בדירה קטנה. היא אישיות מצליחה בעבודתה, מנכ"לית של חברה העושה את עבודתה נאמנה. הזוגיות שלה, היא זוגיות נוחה. לאחר שנכוותה בבגידה של בעלה לחיים עם חברת ילדותה, לא הצליחה ממש לשקם את חייה. פצע הבגידה עלה מידי פעם והזכיר לה נשכחות. היא בת ארבעים ושתיים נהנית מזוגיות עם גבר צעיר –הצעיר ממנה בעשר שנים. עלילת הסיפור מתמקדת בשלוש שנים מתוך חייה הקצרים. מגיל 42 ועד גיל 45. יש לה זוגיות מטעמי נוחות שעושה טוב לשני האוהבים ללא קשר מחייב. אל המערכת הזוגית הזאת בדירה הקטנה פולש אלמוני זר ומתקין באהיל המנורה בסלון מצלמה זעירה. הוא עוקב אחר האישה היפה ומעשי אהביה. יום אחד לאחר ששבה מעבודה רבת שעות במשרד ונפשה הייתה פזורה מדאגות שכחה להוציא את מפתח דירתה וכך זר מוחלט פלש לביתה, נכנס לחדרה ואנס אותה. אל מערכת חיים זו נכנס גבר נאה שהאישה נותנת לו כינוי :"הכריזמטי". מעבר לכינוי הקוראים לא מבינים איך הדמות הנשית הזאת, תאבת החיים לא יגעה ממעשיה ולא מתלוננת על האנס שפלש לחייה. החרדה החלה לאגוף את חייה. במקום לקחת אחריות על חייה ולהתמודד עם האונס שחוותה, היא מעדיפה בריחה. האישה מחליטה לארוז את מטלטליה ולקנות בית מרווח עם גינה. היא מאמצת לחיקה כלב שאספה בצער בעלי חיים ונותנת לו את השם ג'ו. שזה השם השני המוזכר בספר. השם הראשון שאנו מתוודעים אליו כקוראים, הוא שמה של קרולין חברתה הטובה. חרדה איננה רק פחד. לחרדה למי שאינו יודע , יש סימנים מובהקים: דפיקות לב חזקות או דופק מהיר. הזעה, רעד, תחושות מחנק או חוסר אוויר, בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול, סחרחורת, תחושת חוסר יציבות או ערפול, צמרמורות או גלי חום. ואף דיכאון. האישה מצליחה לשרוד את חייה ממועקה אחת למועקה אחרת.

איך מטפלים בחרדה בצורה הנכונה? מי יכול לטפל בחרדה?

הטיפול בחרדה ממוקד בשיחות נפש עם פסיכיאטר ונטילת כדורים. כשהחרדה מתפשטת היא מכניסה את הקורא לעולם שאינו מוכר לו. עולם של קדחת מבעבעת כל הזמן. זו קדחת רדומה עד שהיא מתפרצת בפעימות של פחד סוגר וחונק. אותה תחושה שפגשתי כאן בספר הזה של רוזן , פגשתי כבר י בספר "ג'יין אייר" שכתבה שרלוט ברונטה על התקפי החרדה. מתארת את התקפי החרדה כתחושה משונה מאד לאדם צעיר וחסר ניסיון, להרגיש את עצמו בודד לחלוטין בעולם, מנותק מכל קשר, אינו בטוח לאיזה נמל ייסחף והוא עשוי להגיע, והוא מנוע בידי כל מיני מכשולים מלחזור למקום אותו עזב. קסם ההרפתקה ממתיק תחושה זו, זוהר ההרפתקה מחמם אותה; אך אז מפריעה אותה פעימת פחד.בספר הזה "לא אני", מודגשות פעימות הפחד שטופפות כצעדים מדודים בכל העלילה. מצד אחד פחד משתק, מקפיא עד אימה "טפיפות צעדים חרישיים קרבו לחדר השינה,יכולתי לשמוע את הלמות לבי המואצות חובטות בקרבי....חשתי את קרביי מתהפכים מהלחץ ומהפחד...מוחי נותר מרוקן ומשותק"(עמ'12) ומצד שני יכולת צמיחה אדירה עד לביסוס מעמדי בחברה גדולה."החלטתי לבצע ארגון מחדש בנוהלי המשרד והסגל, כינסתי ישיבה מיוחדת כשאני מצויידת ברשימה ארוכה..."(שם עמ' 75 )המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר של הופ, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלה. התקפי החרדה מלווים בשמיעת קולות מהעבר. רק הדמות העגולה שומעת אותם. הם מסכסכים את ההווה ומתפלשים לחייה בנעליים של העבר. התקפי החרדה, הלחצים הנפשיים , הפחדים המצמיתים אותה, הבריחה אל המיטה כמוצא של מפלט כופים עליה ריצה למרתונים ארוכים. היא מרגישה שהיא בכלוב של פחד. החיים מפחידים אותה. מעגל חבריה הגבריים הוא מעגל מצומצם. היא לא יכולה לתקוע שם יתד לאוהל או לבנות ולו עם אחד מהם בית. לכאורה היא עצמאית, כי במראת חייה הפנימיים נפשה לכודה, היא נרדפת. מחלת השסעת מתפתחת אצלה בהדרגתיות: בתחילה אירועים מודחקים הופכים לחלומות בלהה, הזיות שמיעת הקולות הופכים לממשיים "לפתע שמעתי צעדים, הבטתי לכיוון דלת החדר וראיתי שתי דמויות מטושטשות. ....בואי בואי נשמעו לחישות ברורות...בואי, בואי האיצו בי הקולות המתגברים....היא הושיטה את זרועותיה לפנים ובקול רך וממיס אמרה: בואי אלי, ילדה שלי, בואי, אני רוצה לחבק אותך...."(עמ'155).

דרכי הספר

זה רומן חידתי ומתעתע. כתוב כמותחן פסיכולוגי. הקריאה הרציפה שלי החלה מהפרק השלישי. לא יכולתי להניחו מהיד. הלשון הסיפורית יוצרת קירבה עם הקוראים, למרות שדרכי הסיפר מתחילות בגוף ראשון "אני" מדבר, המקרב מאוד את הקוראים אל הדמות המספרת את סיפורה. המרחק בין הקוראים לדמות מטשטש. לא קיים ממש.. הדמות העגולה מציגה את עצמה בגוף ראשון לאורך כל העלילה המתפתחת. אין מרחק בין הקוראים, הם מעורבים בסיפור חייה. תוך יומיים הצלחתי לסיים את קריאתו. כאשר אני מפנימה לתוכי את הרעיונות שבנו את העלילה רבת הרבדים הזאת. ויש בעלילה הזאת שני מישורים בהם מתפתחת הדמות העגולה והמורכבת הזאת. מישור סביבתי הקשור לעולמה, עבודתה, המאהבים בחייה, אחיה מוריס וחברתה קרולין, הכלב ג'ו. במישור הפנימי מתפתחת דמותה בין חוויות ילדותה לבין נשיותה המתפרצת. כשאדם לא יכול להכיל את הסביבה הקרובה הוא נתון בלחצים. הלחצים האלה מכניסים בעל כורחו פחדים מסוגים שונים כמו יובש בפה, קוצר נשימה, עיניים טרוטות מחוסר שינה, גוף עייף נפשית. הלחצים האלה מתורגמים לאימה המתפשטת במוחה הקודח של הדמות ומאיימים על חייה. שתי מראות סובבות את עולמה של הדמות הנשית. מראת חיים משפחתיים עם הוריה. כילדה בת חמש שמעה את אימה נאנחת והייתה בטוחה שאביה גורם לה סבל. התנהגות הורית יכולה לחבל בדרך הפנמתו של ילד את החיים. הוריה תינו מעשה אהבה עם דלת פתוחה. המתירנות ההתנהגותית הזאת, היא זו שניתבה את הדרך לשגיאה הראשונה בגיל שבע עשרה. במקום שאימא ובת יהפכו לחברות ואימא תדריך את ביתה בהלכות החיים, חל נתק גמור בין האם לבת. הקשר מתהדק בין האב לבת, כשהאם למעשה הייתה צריכה להיות בתמונה. האם מחליטה לשים קץ לחייה בשברי זכוכית. הבת שלא מבינה את דרכה של אימה מצילה את חייה אך מדחיקה את חווית הטראומה עמוק בתוכה. כשהאם יוצאת מבית החולים היא מגלה שבתה הרתה לאחר מערכת יחסים קצרה. האם לוקחת את בתה לעשות הפלה. אומרים שאם בגיל צעיר הייתה התערבות כירורגית בביצוע הפלה, הגוף זוכר את הטראומה ולא מצליח להרות כשהתנאים הופכים לאידיאליים ממש. זרע הפורענות נטמן אז בבגרותה הנערית. שתי הטראומות מקיצות מתוך חלומות וסיוטי בלהה שחולמת הדמות הנשית. החלומות הפוקדים את האישה הם חלומות חידתיים, מתעתעים בה ויוצרים בחייה כאוס מטלטל. ואולם החלומות משמשים בסיפור מקדמי עלילה. ככל שהיא חולמת, היא נוגעת בפיסות חיים שהוקפאו. היא לא מצליחה לחבר ביניהן והחלומות הופכים לחלומות נבואיים. בסיפור "האדונית והרוכל" שכתב ש"י עגנון, מסופר על יוסף הרוכל היהודי החולם חלום בלהה שהאדונית הנוצרייה בה התאהב תדקור אותו ותאכל את בשרו. החלום הנבואי הזה מסעיר אותו והוא מתעורר ממנו רועד כולו ויוצא החוצה אל הקור הנורא להתפלל לאלוהים. "תפילת השמע" מצילה את חייו, כי בשעה שהיה בחוץ התנפלה האדונית עם סכין במטרה להורגו. החלום הנבואי הזה והחלומות המופיעים בספר משמשים כצנזור ראשי לנפשו של האדם. צנזור מבקר מחד חוסך את גורמים עויינים מצד שני מזהיר ומרתיע מפני סכנות. חידת הזהות של הדמות הנשית הפותחת לנו צוהר לעולמה ולסביבתה מרומזת לנו כבר בכותרת הספר "לא אני", רמזה לי על בעיות של חיפוש עצמי. אך אלה מתגמדות לעומת הבעיות האמתיות שקשורות לנפתולי נפשן של הדמויות בספר. דמויות שאין להן זהות ושייכות בשם הופכות לבלתי תלויות, עצמאיות מחד ותלושות מאידך. רק באפילוג המסיים את הספר אנחנו מבינים שהופ לויד היה שמה של הדמות העגולה שהזמינה אותנו הקוראים לשוטט בעולמה, להכיר את סביבתה. Hope פירושו תקווה, ודווקא לה לא הייתה תקווה בחייה להיחלץ מהמעגל הגנטי שהורישה לה אימה. הופ מתה בת 45, המוות הזה בגיל הזה מציין שגם אימה מתה בגיל זה. החידתיות בספר היא תעלומה גדולה כמו החיים עצמם. אהבתי את הספר וממליצה לאוהבי המילה הכתובה.

• ספרה של חניתה רוזן "לא אני" בהוצאת גוונים 2013