ערב שבת, עולה על קו 160, בתחנה המרכזית בירושלים, בדרך הביתה אל קריית ארבע. להפתעתי הרבה, אני רואה בשורה הרביעית והחמישית מאחורי הנהג משפחה. האישה מכוסה ברעלה, לידה ילדה קטנה. הגבר משופם, כבן ארבעים ואיתו בנו הקטן.
לא צריך להיות גאון כדי להבין שכל מי שנכנס אל תוך האוטובוס נותן את מבטו בהם, משתהה ומנסה להבין: אם הם עלו בתחנה המרכזית, אז כנראה שהם עברו בידוק ביטחוני. אך זה ידוע בימים אלו כמתירני למדי (אין בידוק בפועל לרוב האנשים). השקיות שאיתם מבשרות שהם עשו מסע קניות כלשהו בתחנה. והמחשבות רצות. איך הם הגיעו לפה? האם מנהג הערבים שעולים על אוטובוסים ציבוריים העתיק עצמו מן השומרון אל יהודה? ובעיקר, הראש חוזר לאחור, עשור ויותר, אל הימים בהם עלייה לאוטובוס לוותה בתפילות ובמבטים לכל עבר.
אך מי שהביט אל כל עבר בדאגה היה אבי המשפחה. לא קל להיות ערבי באוטובוס לקריית ארבע. ברור שהוא ניסה לשמור על איפוק מסוים מול ילדיו, אך הוא שידר לחץ. והאוטובוס מתקדם, איש אינו אומר מילה. אפשר להרגיש את ההתלחשויות, אך לא לשמוע.
הילדים כאילו אינם מבחינים בכל זה, ומדברים ביניהם בקולי קולות, כשהבן צועק על אחותו "יאללה! יאללה!", או אולי היה זה "אללה! אללה!". אז כבר התחילו להעיר, ביקשו שקט. האם היו נוהגים כך גם כלפי ילד יהודי? לא ברור.
והילד משחק, ממשיך בשלו, מרעיש כמו שאר הילדים שעל האוטובוס, אך נראה שהוא מושך הכי הרבה תשומת לב. וההורים שלו מנסים להסות אותו, להשתיק, להרגיע. האם מכסה את פניה, אולי מבושה, אולי מחשש.
בפנייה אל כרמי צור, נראה היה שהאב מבין שכניסה אל ישוב משמעה בדיקה ביטחונית, שפירושה עיכוב ביטחוני לכל הפחות, בלי האוטובוס ועליו יהיה למצוא את דרכו הביתה מתוך יישוב יהודי. למזלם, לא הייתה בדיקה ביטחונית, איש האבטחה לא עלה אל האוטובוס, והוא המשיך הלאה, בדרכו אל עיר האבות.
מי שכן עלה היה זוג צעיר. עיניי האישה נפתחו בתדהמה. "מה, אני לא מאמינה. יש פה ערבים!", פנתה אל בעלה, אל היושבים מסביב למשפחה האורחת, וגם אל המשפחה עצמה. "אני לא מבינה, זהו? גם לכאן הם הגיעו? הם יוכלו פשוט להיכנס לקריה ולעשות מה שהם רוצים?!", תהתה בקול. "תתקשר לביטחון בקריה", הורתה לבעלה, איש מוכר ביישוב. הוא השיב לה בחיוב והורה לה להתקדם.
בשלב הזה, אבי המשפחה היה כבר לחוץ למדי. עיניו כלו בחיפושו אחר היעד. הוא צלצל בפעמון, הנהג, שכבר היה מתוח, ניסה להסביר לו שאי-אפשר לעצור באמצע הכביש הראשי. "אני נוסע לחברון", הסביר האב. "אני קודם נכנס לקריית ארבע", השיב לו הנהג. בשלב הזה, הבין האב, כי הוא ומשפחתו כבר לא יגיעו לחברון, לא על קו 160. הוא חיכה לתחנה הבאה, שהייתה בכניסה לקריית ארבע והורה למשפחתו לרדת, רגע לפני הכניסה הביטחונית של קריית ארבע, שככל הנראה הייתה מעכבת אותו גם כך.
המציאות באיו"ש מעולם לא הייתה פשוטה, ובכל פעם שערבי עולה לאוטובוס, הסוף ברור - הוא יעוכב לבדיקה ביטחונית, ורכב הסעת ההמונים יתקדם בלעדיו. המחשבות רצות כבר באופן אינסטינקטיבי - איום, סכנה, פחד, טרור.