הגענו לחודש אלול, א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, ראשי תיבות שרומזים באופן כללי לעניין התשובה, שהבסיס לה הוא חשבון נפש אמיתי ונוקב, שתוצאתו היא הודאה על שגיאות העבר - שבמעשיי הרעים התנתקתי מהדוד העליון, הקב"ה - וקבלה טובה לעתיד, שמעתה ואילך אקפיד לשמור על קשר חיובי עמו. וכמו בכל שנה, קוראים בשבת זו את פרשת שופטים [דברים ט"ז]: [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. דיברנו על הפסוק הזה בעבר, מזוויות שונות, די באריכות וכעת נזכיר רק שהשופטים והשוטרים כאן הם שכבת המנהיגות המיידית של העם, אלה שמעשיהם או מחדליהם, משפיעים ישירות על איכות החיים של הנתונים למרותם. והם משפיעים לא רק בדיבור ובמעשה, אלא בעיקר בדוגמה האישית, לטוב או להפך.
כשלון ההנהגה
מניסיון רב-שנים אנחנו יודעים שדרכה של מנהיגות להשחית דרכה במוקדם או במאוחר; רובם ככולם מתמנים או נבחרים כשהם מלאי כוונות טובות, זה לפחות מה שהם מבטיחים, ואפילו מתחילים בדרך טובה כפי שהבטיחו, אבל בחלוף הזמן הם מחמיצים וכמעט שאין להכיר בהם ובמעשיהם את הרעיונות שבשמם ולשמם הם נבחרו או התמנו. התופעה הזאת אינה חדשה כידוע, ולכן בתפילה אנחנו מבקשים שלוש פעמים בכל יום חול, "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה". הפירוש הפנימי, לפי האדמו"ר ממודז'יץ, הוא שהשופטים והיועצים יעשו תשובה וישובו להתנהג ולהנהיג לפי אותם עקרונות שהיו להם כשנבחרו. שאם לא כן - הצרות רודפות את המונהגים; ולכן המשך אותה תפילה הוא: וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, כי אם חלילה יש יגון ואנחה בעם, אשמת ההנהגה היא. ואם ההנהגה שבה לעקרונות הישנים, היא מועילה לכל העם.
התמודדות עם כישלון
העובדה שנכשלים, נו מילא, זה יכול לקרות לכל אחד. הרי כבר אמר קהלת [פרק ז']: [כ] כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. כל זמן שעוסקים בעניינים ארציים, יצר הרע אורב להכשיל אותנו; הכישלון יכול לנבוע מטעות
בתום לב, מהטעיה או מלחצים (פנימיים ו/או חיצוניים) שלא עמדו בהם; אבל זו אינה הבעיה האמיתית, הבעיה האמיתית היא כשמחזיקים בכישלון, לא מודים בו ו(לכן) לא עושים תשובה. כשאדם פרטי נכשל ואינו חוזר בו, ההשפעה היא עליו ואולי גם על מעגל הקרובים אליו; כשמנהיג נכשל ואינו חוזר בו - כל העם מושפע מהכישלון, וזו הבעיה הגדולה של כל פרט בעם בקשר שלו עם המנהיגות, שגם אם לחלוטין אינו מסכים למעשיה, הם מכתיבים את איכות חייו ולעתים אף משפיעים על גורלו. חודש אלול וימי התשובה הבאים אחריו, קוראים לכולנו, גם למנהיגים, ומעניקים לנו הזדמנות לתקן את העבר. וזה תלוי רק בנו.
ירושלים בעיני העולם
התופעה הזאת אינה חדשה כמובן, הרי כבר הנביא ישעיהו [פרק א'] מתאר מנהיגות מושחתת המשפיעה לרעה על איכות חייו של העם. ולקראת סיום אותו פרק הוא מבטיח, בשם ה' כמובן: [כו] וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה, אלה יהיו הכינויים של ירושלים כאשר המנהיגים ידבקו בעקרונות ובערכים שבשמם נבחרו או התמנו לתפקידם. ובינתיים, כל זמן שזה לא קורה - ירושלים נתפסת בעיני אומות העולם, לא כעיר הצדק אלא כעיר של חוסר צדק משווע, עיר הקודש שהיהודים שולטים בה בניגוד לרצונם של רוב "המאמינים" בעולם. לכן, בעיניהם, היא משולה לחבית חומר נפץ שפתיל ההשהיה המחובר אליה כבר כמעט נגמר ובכל רגע עלול לבוא הפיצוץ הנורא.
אנחנו קובעים את יחס העולם לירושלים
ואין לבוא אליהם בטענות על שכך הם מתייחסים לירושלים, הם למדו זאת מאתנו. הרי בשנים האחרונות חלה שחיקה מתמדת בריבונות שלנו על ירושלים ובייחוד על הר הבית, עד שכיום הוא פתוח לגויים בלבד רוב הזמן. וגם כאשר יהודי מורשה לעלות אליו, חלילה לו מלנקוט מהלך של התגרות בדרך של מלמול תפילה. במילים אחרות, מרגע שוויתרנו על הר הבית, ויתרנו למעשה על ירושלים, כי הרי בלי הר הבית - ירושלים היא סתם עיר מעורבת ומלאה מתחים מסוגים שונים. והערבים הרי טוענים לבעלות עליה, כמו אגב על כל ארץ הקודש, והם מעולם לא נסוגו מדרישותיהם ולו במשהו, אז מה הפלא שכך מתייחסים הגויים אל ירושלים?! בעיניהם אנחנו סתם כובשים מדכאים, בדיוק כמו שאנחנו בעיני עצמנו. ובעיני עצמנו אנחנו כאלה כי אין לנו חיבור אמיתי לארץ, חיבור על-פי התורה הקדושה.
בכל כלל יש יוצא מן הכלל
לא אחת כתבנו על כך שאין בפינו טענה חזקה מספיק לקשר שלנו אל הארץ הזאת דווקא או בכלל; ליתר דיוק - יש, אבל היא אינה שגורה בפי המנהיגים והדוברים. אבל יש גם יוצאים מן הכלל; מסופר על
הרב מרדכי אליהו זצ"ל כי היה עם הראשונים שנכנסו למערת המכפלה במלחמת ששת הימים; היו שם חיילים שבלחץ הקרבות לא החליפו את בגדיהם כמה ימים והם הסתובבו שם, בנעליהם המאובקות, בהתפעמות יהודית בלי לשים לב שהם דורכים על השטיחים שכיסו את הרצפה. לפתע יצא מאחד החדרים השייך והקים קול צעקה על "חילול הקודש" איך מעזים להיכנס בהופעה כזאת למקום קדוש. אנחנו חולצים נעליים ושוטפים רגליים לפני שנכנסים, טען, ואתם - אין לכם
כבוד למקום הקדוש. הרב גער בו שלא יצעק והסביר: אנחנו בנים של האבות והאימהות הקבורים כאן ואת הבנים מקבלים בכל מצב; אתם, בני השפחה, משרתים אתם, ואוי לו למשרת שיופיע לא מצוחצח לעבודתו. השייך חזר לחדרו בשתיקה.
איבדנו את "גאון יעקב"
הקצינים שהיו שם אמרו לכבוד הרב שצריכים לשמור על כבודם, שאנחנו לא רוצים להתעמת איתם אלא לחיות איתם בשלום, ולכן ביקשו שלא יצעק על השייך. עוד הם מדברים והנה השייך יוצא שוב מחדרו, והפעם כדי להתנצל בפני כבוד הרב על דבריו הקודמים. הרב אמר לנוכחים כי זו השפה שבה יש לדבר אתם, שכן רק אותה הם מבינים; אבל כאמור, הוא היה היוצא מן הכלל. ואת הסגנון של הכלל כולנו מכירים פחות או יותר; אף אחד לא מתייחס אל הכתוב בתנ"ך כאל משהו רלוונטי להיום ואת פרשת השבוע קוראים בכל שבת כי זו מצווה, בלי לחשוב שניתן וגם צריך ללמוד ממנה משהו להיום. כך איבדנו את "גאון יעקב", את הגאווה היהודית על עצם התפקיד שלנו בעולם, תפקיד שמציב אותנו במעמד של יוצא מן הכלל בין האומות. אנחנו מנסים להידמות להם, להיות חלק מהכלל וכתוצאה מכך, בהכרח, מטשטשים את הזהות של עצמנו. וכאשר אנחנו לא מכבדים את עצמנו, איזו סיבה יש לאחרים לכבד אותנו?
המלך כפוף להוראות התורה
והרי בפרשת השבוע כתובה גם מצוות מינוי מלך [פרק י"ז]: [יד] כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. [טו] שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (...). אחר כך בא פירוט ההגבלות המוטלות על המלך; שינהג בצניעות, שלא ישים מגמתו להרבות עושרו וכבודו. ומהיכן ישאב את הכוחות הרוחניים לעמוד בכך? [יח] וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ--וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. [יט] וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. [כ] לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
הסגת גבול התורה
העולם מתייחס אלינו כאל מסיגי גבול שיושבים על אדמות לא להם, מכאן הלחץ הבינלאומי המופעל עלינו "להחזיר" לערבים את אדמותיהם כביכול. אמרנו כבר לא אחת שיחסן של האומות אלינו בנושא זה ובכלל, משקף את יחסנו שלנו. כעת נוסיף כי האשמתנו בהסגת גבול נובעת מהגבול שבאמת הסגנו, גבולה של התורה הקדושה. אצלנו מנהלים את החיים, בכל המישורים, במנותק לגמרי מהוראות התורה אשר ציוותה בפרשה שלנו [פרק י"ט]: [יד] לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים--בְּנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר תִּנְחַל, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. מעניין שהציווי הזה מתייחס דווקא להתנהגות בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, ומה בחוץ לארץ, מותר להסיג גבול? לא, אין היתר, אבל כנראה שהנטייה הזאת נוטה להתעורר יותר בארץ.
גבולות ההבטחה
ראינו שהתורה מבטיחה הצלחה ואריכות ימים למלך שיקרא בתורה לעתים קרובות ויתייחס אל הכתוב בה כאל הוראה מחייבת. כי התורה הקדושה היא "תורת חיים" היא מקיפה וכוללת את כל ענייני האדם והעם ואין תחום שבו אין לתורה מה לומר. וברגע שאנחנו מסמנים גבולות לתורה, זה שייך וזה לא שייך לתחומה, אנחנו מסיגים את גבולה והתוצאה היא שכולם מתאמצים להסיג את גבולנו שלנו, את גבולות הארץ שהתורה הבטיחה לנו. מכאן שהמוצא היחיד מהמיצר שאליו נקלענו הוא לשוב לעקרונות היסוד, לתורה הקדושה, להכריז שאנחנו כאן מכוח ההבטחה שהבטיח לנו ה' יתברך בתורה הקדושה. הרי בזה גם הגויים מאמינים כידוע. ועד שזה יקרה, נוכל להתנחם בהבטחת הנביא בהפטרת השבת [ישעיהו נ"ב]: [ח] קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן.