מחר בצהרים נערוך, אנחנו המשפחות השכולות, את הטקס התקופתי שלנו בבית המשפט העליון. מידי מספר שנים הממשלה מחליטה לשחרר מהכלא מחבלים רוצחים מורשעים בתירוץ כזה או אחר, פעם כדי לשחרר חייל חטוף, פעם להחזיר גופות של חיילים חטופים ופעם סתם כך כדי להתחיל מו"מ, או אם יורשה להשתמש בפארהפרזה על אמרה ישנה, מו"מ שמו"מ.
תמיד אלה המשפחות השכולות שמשלמות את המחיר, בסבל, בחזרה לפיגוע ששינה את חייהן, לטראומה שאיתה הם נלחמות שנים ארוכות. כל פעם מנסים להשתקם וכל פעם הממשלה מחזירה אותנו שוב לעין הסערה, לסבל ולכאב.
הדינמיקה של התהליך לא משתנה. מתחילות שמועות על שחרור מתקרב, ארגוני השכול המייצגים מאות חללי טרור ואלפי בני משפחות מודאגים מעלים את דאגתם, יש הכחשות מכל עבר, בקלישאות ושקרים אנחנו חזקים מאד. בסוף שוב הממשלה מתכנסת, שמועות על הצבעה צמודה, ראש הממשלה משכנע, התקשורת חוגגת. הכל מסך עשן ושקרים שנועדו ליצור אצל דעת הקהל מראית עין של ויכוח, של התלבטות, של קושי אמיתי.
הכל שקר. ההחלטה סגורה מראש ומובטחת לגופי חוץ עוד לפני שהישראלים יודעים עליה. האמריקנים, הפלשתינים, הרש"פ, החמאס. כולם מקבלים הבטחה, עם קריצה או בלי, שיהיה בסדר. עכשיו רק צריך לחצות את מסך העשן של התקשורת ושל דעת הקהל. קלישאות יזרקו מכל עבר, נדע לבוא איתם חשבון אם יחזרו לטרור ..מצחיק, הם עכשיו בכלא.. בואו איתם חשבון עכשיו.
ואז מגיעים ל-48 שעות לפני השחרור, מפרסמים את הרשימות. דואגים ששמות המחבלים יהיו כמה שיותר קשים לזיהוי, הרי זה קל עם שמות ערבים, איך תכתוב מאווז אבו שרח? שרח, שרך, שארח, שראח? יהיה קשה למצוא מישהו ברשימות אם יקדדו אותם ויעוותו אותם.
המשפחות מסתערות על הרשימה, מחפשות את השמות "שלהם" את אלה שרצחו את יקירם ועכשיו עומדים לצאת לחופשי.
אחר כך, מגישים בג"ץ נגד השחרור. סוג של טקס סיום לתהליך בזוי שלא ראוי לראות אור יום. טקס שחותם את הסאגה, על לפעם הבאה. הפעם אנחנו יודעים בדיוק מתי הפעם הבאה, הרי הבטיחו ארבע פעימות כל מספר שבועות. עברנו משחרור מידי מספר שנים לשחרור סיטוני ומתוזמן מראש.
הרי כולם ידעו מה יפסוק בג"ץ. בג"ץ יאמר שההחלטה בסמכות הממשלה והוא לא מתערב בהחלטות ממשלה.
מחר בצהרים נערוך אנחנו המשפחות השכולות, את הטקס התקופתי שלנו בבית המשפט העליון. אלא שזה יהיה טקס בבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לחוק יבש וביורוקרטיה חוקית. צדק לא יהיה שם.
תהיה פגיעה בחוק, אותו בית משפט עליון שדוחה את עתירות המחבלים וחותם את פסק דינם ואת השארתם בכלא, אותו בית משפט ואתם שופטים מכשירים את שחרורם בעסקות מפוקפות של הממשלה.
הפעם אבל יש לנו תקווה קטנה, אחרי שבג"ץ החליט בעתירה בעניינו של ראש העיר
צבי בר שזה "כשר אבל מסריח" ומנע את ריצתו בבחירות, אנו מצפים משופטי בג"ץ לגלות אומץ וגם הפעם בעתירה נגד שחרור המחבלים, על-רקע חוסר סיבה האמיתית לשחרור, לומר לממשלה שההחלטה לשחרר מחבלים רוצחים מורשעים היא "כשר אבל מסריח".