"שם בסוף של האין"

עולם ומלואו נגלה טפח אחר טפח לקורא, בעת עיון מעמיק, בנבכי השירים שבקובץ. 'האני' הפרסונאלי מנסה להישאב אל האור מתוך חשכת השואה הנוראה, שחדרה לפנים הנפש, התבייתה, וסירבה להעלם. השירים מובאים כיחידות בודדות ועצמאיות, אך יחד עם זאת הקשר הטרגי של השואה זועק מעמקי היצירות ומאחד אותם לזעקה שאינה מרפה. זעקת השירים, אשר לא יכלו יותר לעצור את זרם הכאוס שהפנימו, סוף סוף רואים אור בקובץ זה, ומוצאים מנוחה נכונה. כתיבתה הלירית הכואבת של המשוררת, מדויקת וחודרת נימי לב. דוק של עצב משוך על רב היצירות הנושקות זו לזו. המשוררת חשה לאורך שנים כי צו מוסרי שבקדושה נמסר לה משאריה שנספו בשואה הנוראה, בו מוטלת עליה החובה לשמש להם לפה - כדי להנציח זכרם. האירועים הטרגיים של שואת יהודי אירופה חידדו אצלה ביתר שאת את המודעות לחזון אחרית הימים אותה חזתה בבריחתה המוקדמת, בטרם ישתלט התופת. בעקבותיו, הריק והחידלון התווּ את המשך דרכה בקיום היומיומי, אשר בד-בבד גם השרישו בה את המודעות, שאת החיים שהוענקו לה בנס, עליה לחיותם כציווי מלמעלה. שכן, העולם ימשיך ויתקיים בדרכו החידתית. היא נוטלת באומץ ובנחישות רבה את מלאכת הכתיבה לדלות ולנקות מעמקי מעיינות נפשה את חוטי מחשבותיה והרהוריה והם התאחדו לשירי שואה דוברים ומפכים, עוד מתחילת הקובץ. (ע' 7): ..."פְּרָחִים פְּשׁוּטִים וּשְׁבִירִים,/רְגִישִׁים כְּמוֹ הַלֵּב/ לְכָל מִלָּה./הֵם חוֹשְׁשִׁים מִדְּבָרִים רַבִּים/שֶׁבַּדֶּרֶךְ/הָעֲלוּלִים לִתְּלֹשׁ אוֹתָם מֵהַזֵּר/ וְלַהֲעִיפָם הַרְחֵק הַרְחֵק/מִמְּךָ. לכמה התעלות נפשית נזקקה המשוררת כדי למצות את הדברים הרעים שקרו 'בדרך', ולתמצת לפסוק זך וטהור את שקרה לעמנו בפזורות. על הילדים שנתלשו מזרועות הוריהם. על האבות והאימהות שנטבחו מול עיני ילדיהם. אלו היו מקצת מהאימה שחוו היהודים 'בדרך'. 'בדרכם' אל חיי הגירוש והאבדון היומיומי שהיה מנת חלקם, שם נקבע גם הקץ להיותם. בהמשך, נקרא את הבית משיר (ע' 8) ובו נאמר: ..."שָׁם בַּסּוֹף שֶׁל הָאֵין/וְאוּלַי הַתְחָלָה שֶׁל יֵשׁ"...// ..."הַמֶּרְחַקִּים כֹּה קְרֵבִים/וְהַקָּרוֹב כֹּה רָחוֹק"... מסתבר, כי 'הדרך' להשמדת היהודים לא התרחש בין יום. הכל היה מתוכנן מראש, לפרטי פרטים, חבויים של הרשע המתפרץ. וגם אם האנשים חיו בתקוות כי רוע כזה לא יתכן כי יתרחש... הנה הרוע האימתני והמפלצתי הזה התרחש במלוא היקפו וזוועתו. לחיזוק הנאמר לעיל רושמת המשוררת (ע' 40): ..."נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת זָעֲקוּ בְּחַפְּשָׂן/אַחַר גּוּפָן, מָחוּ עַל אָבְדַן/אוֹר חַיֵּיהֶן"...//..."בַּעֲלֵי הַכָּנָף שָׁבוּ מִמְּנוּסָתָם/הָאֲבוּדָה./הֵם לֹא מָצְאוּ מָקוֹם לַעֲגֹן בּוֹ/אֶת מִפְרְשֵׂיהֶם,/מָקוֹם בּוֹ יוּכְלוּ/לְמַמֵּש אֶת/תִּקְוָתָם לִהְיוֹת חָפְשִׁיִּים"... הרצח ההמוני הנתעב והבלתי מרוסן שקרה, דורש עד היום מענה ואין בנמצא (ע' 43): ..."לוּחוֹת הַשַּׁיִשׁ שֶׁל הַמֵּתִים/כָּהוּ מִדְּמָעוֹת שֶׁנָּזְלוּ עֲלֵיהֶם/ רַק הֵד חָזָק שֶׁל זַעֲקַת הַנּוֹתָרִים בַּחַיִּים הִדְהֵד סָבִיב,/מִתּוֹךְ בְּאֵרוֹת הָאֲדָמָה/זִכְרוֹנוֹת הַנֶּחָמָה"... לאחר הדברים האלה, באים וצפים רגשות הנקם (50): ..."אִם רוּחַ גְּדוֹלָה הָיִיתִי/יָכֹלְתִּי לְהַלְבִּישׁ בִּבְגָדִים חַיִּים/אֶת הַמֵּתִים וּלְהָשִׁיב לָהֶם אֶת נַפְשָׁם וּכְבוֹדָם"... //..."אִם אַמִּיצָה אֲנִי הָיִיתִי מְמַגֶּרֶת/אֶת אַנְשֵׁי הַגֶּזַע הָעֶלְיוֹן/לְהַשְּׁכִּיחָם בִּתְהוֹמוֹת רַבָּה"... בטרם כילתה את הכאוס מנפשה, חשה המשוררת בכל מאודה כי חייבת היא לתת אתנחתה לנפשה הדוויה. ואז היא רושמת (ע' 33): ..."אֲבָל גַּם הַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לִנְפֹּשׁ/מִזְּמַן לִזְמַן/בְּחֶנְיוֹנֵי/הַנֶּפֶשׁ הַנִּצְּחִיִּים"... ועוד מוסיפה (בע' 34) שלאחריו: ..."לְמַעַן לֹא יִשְׁקַע הַיְקוּם בְּעַרְפִלֵּי חֹשֶׁךְ,/לֹא יִכְבּוּ צְלִילֵי מֵאוֹרוֹת הַחַיִּים"... וחלילה ..."לֹא יִגְוַע שְׂחוֹק פְּעוּטִים"... בהמשך, הנפש מוצאת מרגוע - בהכרזת יום הנקם והשילום (ע' 32): ..."כְּלֵי הַמִּלְחָמָה מוּכָנִים לְיוֹם הַדִּין./פַּעֲמוֹן הַחַיִּים הֵעִיר אֶת הַמֵּתִים/לִנְקֹם"... פילוסופיית החיים של המשוררת מלמדת כי בעקבות 'ההפסקה' ממחשבות הרגש (שאינו מרפה, ואינו נעצר לשנייה) גם 'היקום' דורש את תשומת ליבנו. כך, ראיית 'תמונת המצב' לאשורו, נעשית חדה ומודגש בהרבה מזה (ע' 20): ..."תְנוּעָה אֵין סוֹפִית עוֹלָה/וְיוֹרֶדֶת בְּקֶצֶב הַחַיִּים"...//..."אֲבָל הָאֲדָמָה מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב/לָנֶצַח. לפיכך, בנקודה קריטית זאת, מגיע גם רגע הפיכחון, והמשוררת מסכמת את 'מסע החיים' במשפטי תקווה להווה ולעתיד - שפויים ויציבים יותר, כי אין עוד בידה לשנות לא את העבר. המשפט הראשון מסתקרן להציץ במציאות (ע' 49): ..."סַקְרָנִית אֲנִי זוֹרֶקֶת מַבָּט רִאשׁוֹן אֶל עוֹלָם מִתְעוֹרֵר/כָּךְ פִּתְאֹם/בְּחֻצְפָּה וְעֹז"... במשפט השני (ע' 14): ..."הַכֹּל סָבִיב פּוֹרֵחַ, צִפֳּרִים/מְצַיְּצוֹת/וַאֲנִי עוֹד בְּדַרְכִּי"... למרות שעודנה סקפטית, רואה רואה המשוררת בעיני רוחה, סימני דרך לקראת התבהרות ופיזור הערפל. במשפט מהשיר (ע' 55), המשוררת כבר יודעת בביטחון מלא כי הגיעו ימים אחרים בעלי משמעות ומימוש חלומות ורודים: ..."הַפֶּרַח הַקָּטָן הֵאִיר אֶת לִבִּי/חָדַר לְנִשְׁמָתִי,/עַד שֶׁעֵט נָטַלְתִּי בְּיָדִי חָתַמְתִּי אֶת שְׁמִי עַל עַלְעַלָּיו/וְהִנֵּה נוֹלָד שִׁיר"... ואולי עם בית-שיר סגולי זה, עולים מדרגה - לקראת תקופה שעתידה יוביל אל דרכי נועם שלום ושלווה?!.

• "נשמה במקלט" (שירים), רחל מיטלמן-גלברשטט (הוצאת "צור אות", ירושלים -אייר תשע"ג - מאי 2013).