אינפוזיה מול אילוזיה בשיחות השלום
חידוש שיחות השלום החזיר לכותרות ולשיח הציבורי את כל האשליות, הסיסמאות והתקוות שהונצחו בעשרים שנות השיחות והועידות שנכשלו. ראוי לזכור ולהזכיר כמה מהן, בהנחה ודאית שכל אנשי "תעשיית השלום" ימחזרו אותן שוב:
הם שוב יתבעו מישראל להעלות "רעיונות חדשים", להפיק "תוכניות חדשות", לנסח "קווי מתאר" מקוריים, ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח שוב "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", להסכים ל"ויתורים מסוכנים", לתת "צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, לתת תקווה של "אופק מדיני". ושוב חוזרת התמונה המוכרת של חיוכים וצילומים מאולצים על-רקע שיחות באוירה טובה וקונסטרוקטיבית.
"התקדמות בתהליך"? "יוזמה מדינית"? "למה הם מתכוונים"?
כל אותם אישים וחוגים פוליטיים ודיפלומטים מבית ומבחוץ העסוקים ב"תעשיית השלום", התובעים מישראל "יוזמה מדינית" חדשה ו"התקדמות בתהליך השלום", מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. הם לא מתכוונים לרעיונות חדשים. משמעותן של מילות הקוד בניסוחים הנ"ל היא שישראל תיכנע לתביעה לנסיגה לקווי 67' (4 ביוני 67', ולא לקווי 11 ביוני), לפינוי ההתנחלויות, לחלוקת ירושלים, ול"פתרון הומני מוסכם" לבעיית הפליטים. האמנם אין גבול לדמיון של אופטימיות דיפלומטית מגויסת מזויפת ?
כדי לרכך את התביעות החד-צדדיות רק מישראל, כל פעילי "תעשיית השלום", מוסיפים כמה ניסוחים מעורפלים ובלתי מחייבים כמו: גבולות 67' עם "תיקונים קלים". "פינוי התנחלויות" עם "שינויים קלים". "חילופי שטחים" ביחס אחד לאחד בתמורה ל"גושים הגדולים". "פתרון הומני מוסכם" לבעיית הפליטים.
האמנם יש פתרון לבעיה הפלשתינית?
כדי להיות ריאלים, חייבים להשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים בינינו לבין הפלשתינים, אין פתרון אמיתי בשלב זה, בגלל פערי עמדות שלא ניתנות לגישור להגעה לקץ הסכסוך, לשלום וביטחון, ולהקמת מדינה פלשתינית. מסתבר סופית, בשלב זה, שהמקסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן אפילו מהמינימום שהפלשתינים מוכנים להסכים לקבל.
הפלשתינים תובעים "צדק" ולא פשרה ומדינה
"צדק פלשתיני" משמעותו זכות השיבה של הפלשתינים לפלשתין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג לדעתם על-פי "תורת השלבים" של ערפאת. הם מצפים להשיג זאת לא באמצעות שיחות ופשרות, אלא באמצעות לחץ מדיני בינלאומי בסיוע טרור חלקי מפעם לפעם, בלי לשלם שום מחיר.
הם מעוניינים לשמר את המצב הקיים שמעניק להם יתרונות, ולא להיגרר להסכם לקץ הסכסוך, שיקים קץ להנהגה הפלשתינית של אבו מאזן.
אין אף מנהיג פלשתיני שיהיה מוכן לעמוד מול כל אלפי הפליטים הפלשתינים במחנות בסוריה, בלבנון ובירדן ולהכריז על ויתור על זכות השיבה, בתמורה להקמת מדינה פלשתינית בהסכמת ישראל.
הסבל, הדם והייאוש הפלשתיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה ריאלית שתסכים לפשרה. זה לא יקרה בעתיד הקרוב. גם אם וכאשר ואולי נגיע לסוג מסוים של הסכם עם הרשות הפלשתינית, איזה ערך ותוקף מעשי יהיה לו, כאשר מחצית הפלשתינים בהנהגת חמאס, יתנגדו וילחמו בו?
רובם של הפלשתינים, החיים כיום בגדה המערבית מודעים לעובדה שבאופן יחסי שפר גורלם, מאחיהם בסוריה ובמצרים, למרות הכיבוש הישראלי.
"תעשיית השלום" תמשיך לייצר אופטימיות מגויסת
ולמרות כל הקשיים, כישלונות העבר, וחוסר הסיכוי להגיע לפתרון אפשרי בשיחות השלום, שנפתחו בימים אלה, "תעשיית השלום" והכוונות הטובות שלה, תמשיך לייצר אופטימיות מגויסת, למרות הסביבה המייאשת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי.
זאת למרות כל הכישלונות כל השיחות, הועידות וההסכמות. זאת למרות הלקסיקון הפלשתיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו שהם דחו כל תוכנית וכל פשרה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967. הם אמרו "לא" להצעות הנדיבות של אולמרט וברק. הם הקימו "מדינת" טרור בירדן שפורקה. הם בלתי רצויים בלבנון, במצרים ובירדן. המהפכות בארצות ערב מסבכות את מצבם עוד יותר. גם אם אבו מאזן יגיד "כן", החמאס יגיד "לא" והכל ישאר אותו הדבר.
מסקנות כלפי עצמנו, לאור כל מה שסביבנו
הגיע הזמן להפסיק בתוכנו את הויכוחים הפוליטיים העקרים כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצונים. להפסיק את העלילה שכביכול רק אנחנו "אשמים" בחוסר הפתרון של העדר השלום. הגיע הזמן להבין שיש חובה להתנתק מהחשיבה המבוססת על הרציונל והמנטליות הליברלית המערבית, בשיחות השלום עם הפלשתינים, ולהכיר ברציונל של המנטליות והכבוד המוסלמי שדוחה כל הצעות פשרה ישראלית.