40 שנים חלפו מאז החרידו צופרי האזעקה את שלוות החג.
40 שנים מאז חוללה קדושת יום הכיפורים.
40 שנים מאז נפתחה אש תופת עלינו בצפון ובדרום.
40 שנים מאז ישראל לחמה על נפשה. על קיומה.
40 שנים מאז ניצחנו במלחמה הנוראה.
40 שנים מאז נקראנו לעמוד במערכה ולהגן על מולדתם. מי מבית הכנסת בעיצומו של הצום, מי מבית הוריו, מי מזרועות רעייתו הטריה ומתינוקו רך השנים.
כולם התייצבו. איש לא נעדר.
רבים מחברינו לא שבו.
40 שנים שהמשפחה אינה יכולה לשכוח את הרגע הנורא. את הדפיקה בדלת שהלוואי ולא הייתה.. את ההודעה הקשה שמשמעותה הובנה עוד טרם נמסרה. את ההודעה שעד היום אי-אפשר להאמין לה. את ההודעה ששינתה את חייהם.של אלפים.
40 שנים בהם לא יבשו הדמעות ולו ליום אחד.
שנים בהם ההורים השכולים הרעיות ובני המשפחה שוכבים על יצואם בלילה וסופרים את הדקות לעליית השחר.
שנים של צפייה אולי זו טעות. אולי היקר מכל ישוב. ולו לרגע אחד, לחיוך אחד. לחיבוק קל אחד.
הפצע עמוק ואינו מעלה ארוכה. מילות הנחמה אינן מצליחות לפרוץ את שריון הכאב. הפצע מדמם בלי סוף.
תמונה דהויה על הקיר, כרית אבן על הקבר. שם, מספר אישי, שמות ההורים וכיתוב קצר: נפל בקרב בסיני או נפל בקרב ברמת הגולן. מילים מעטות המתארות עולם ומלואו. צעיר בתחילת דרכו שאבד לו עתידו. צעיר שכל חלומותיו התנפצו בחולות סיני ובטרשי רמת הגולן.
כל מלחמה היא מלחמתם של החיילים בשדה הקרב. מלחמת יום הכיפורים הייתה שייכת ללוחמים. למי שבעוז רוחם, באומץ ליבם, בנחישותם ובמקצועיותם התעלו עמל הכשלים והמשגים , התגברו על ההפתעה, לא היססו ולו לרגע להקריב חייהם ודהרו לניצחון.
מדינת ישראל צלחה את המלחמה הקשה הזו בזכותם.
ישראל של אחרי המלחמה היא ישראל שונה. למדנו מהו חטא היוהרה הפנמנו את מגבלות הכוח. הבנו את חשיבות השלום.
בהסכם הפסקת האש בקילומטר ה-101 ובהסדר הביניים עם מצרים ב-1975 הונח המסד ונבנתה התשתית להסכם השלום עם מצרים. הסכם שנתן ביטחון לישראל.
ישראל של היום צריכה להיות ישראל שאינה נרתעת מלהגן על אזרחיה ולהכות את אויביה בכל מקום ובכל דרך כשצריך. במקביל, על ישראל שלא להחמיץ כל פתח או הזדמנות להגיע להסדר עם שכנינו ולשלום המיוחל וכל זאת כשאפשר. רק בשילוב זה נוכל להביא לכך שהדור הזה, יראה בעיניו את קץ המלחמה ויבוא אל שערי השלום.
יהי זכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים צרור בצרור החיים.