האם אפשר היה למנוע את מלחמת יוהכ"פ?

באוקטובר 1973, לפני 40 שנה, כמו רבים בארץ הזו נזעקתי מביתי ביום הכיפורים להתייצב בבסיס יחידת המילואים לה הייתי שייך, כי פרצה מלחמה. מלחמה, שהטראומה והפצעים שחרתה בזיכרון הפרטי של בני אותו דור ובזיכרון הלאומי מסרבים להגליד. על הפצעים הפתוחים עד היום זורים ימות של מלח פרסומים מצמררים מגנזך המדינה. פרסומים לא מעטים מחזירים אותנו לימי יוהרה, שהרקיעו שחקים מאז אותה מלחמה, שהתרחשה שש שנים קודם לכן. היוהרה, שהפיקה המלחמה ביוני 1967 נתפסה עם מכנסים מופשלות מוכתמות בחוסר מוכנות באוקטובר 1973. הצבא נתפס ללא הערכה מודיעינית מדויקת וחוסר בציוד ובתחמושת . כבר לפני שנתיים גילה לנו גנזך המדינה מסמכים כמו זה של צבי צור והרמטכ"ל דוד אלעזר "צבא הגנה לישראל היה מוכן לחמישה ימי לחימה לכל היותר". מה שחשו חיילים רבים באותה מלחמה מקבל חותמת ממוסמכת של פרסומים ממשלתיים . קשה היום לקרוא מסמך, המאשר את המחסור, שחווה על בשרו כל מי שהיה באותה מלחמה. מבחינה היסטורית המסמכים אינם מחדשים הרבה. חשיבותם היא באותנטיות שלהם ובכך שהם מציגים את התמונה ברגע של אמת, תמונה של הנהגה מבולבלת, שחלקים בתוכה פעלו מתוך אובדן עשתונות וחלק מההחלטות המעידות על היסטריה ואובדן דרך. הנהגה, שעם ישראל ברובו המכריע שם עליה את כל יהבו, בחר בה, בבחירות דמוקראטיות לפני המלחמה וגם מייד אחריה. אני מבקש לברוח מהמסמכים, שמנפיק לנו גנזך המדינה. אני רוצה להתייחס למה שממאנים להביא לנו. ממאנים להביא לנו מסמכים המתמודדים עם השאלה, האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, שיותר מדי אנשים לא חזרו ממנה. יותר מ-7,000 חזרו לביתם פצועים חלקם קשה, 300 חזרו אחרי עינויים קשים מנשוא בשבי המצרי והסורי. לצערי, ממאנים להביא לנו את כל המסמכים, המעידים איך ברגל גסה רמסה הנהגה כל סיכוי לשלום. במיוחד אמורים הדברים כלפי ראש הממשלה גולדה מאיר, שלידה ניצב שר הביטחון משה דיין, שסחרר את דעת הקהל בישראל כבר מאותם ימי ההדחה של לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים. כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפרים באפריל 1970מקבל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי, הזמנה מנשיא מצרים, לפגישה בקהיר. בהזמנה מבקש נשיא מצרים לעניין את נחום גולדמן ביוזמת שלום של מצרים. מאחר שנחום גולדמן קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1962, הוא מצא לנכון להביא את דבר ההזמנה לגולדה מאיר, מי שהייתה ראש הממשלה. אנחנו יודעים שהיא אסרה על גולדמן להיפגש. אין לנו מידע על הדיון שנערך. כל מה שידוע לנו זה רק ממקורותיו של נחום גולדמן וממעט ביטויי לעג פה ושם, שגולדה מאיר זרקה לעיתונאי חצר כאלו ואחרים. ומסתבר שקיימת עוצמת פער ביו המידע שמסר נחום גולדמן ובין המידע שהנפיקה החצר העיתונאית של גולדה...ורק באיחוקר של 40 שנה אנחנו עומדים נכלמים על היחס הבוטה לממצאים אמינים בדיווח של נחום גולדמן. נחום גולדמן קיבל במורת רוח את ההחלטה, האוסרת עליו להיפגש עם ג'מאל עבדול נאצר. גולדמן הביע את צערו, שממשלת ישראל גם אינה מתייחסת בכובד ראש להצעות שהעביר נאצר לישראל באמצעות שר האוצר לשעבר בארצות הברית, רוברט אנדרסון, שהיה גם שליחו המיוחד של ג'ונסון נשיא ארצות הברית. שליחותו של של רוברט אנדרסן נשאה את השם "רוח קדים" במגעים עם מצרים ו"סופת חול" במגעים עם ירדן . במסמכים הכלולים ב"רוח קדים" באים לידי ביטוי היבטים רבים לישוב הסכסוך וכינון הסדר אפשרי. ייתכן שנאצר המותש, שכפסע היה בינו ובין אובדן השלטון, ביקש מאנדרסון - "נסה להבהיר לממשלתך ולעמך שאנו להוטים להסדר מדיני". ייתכן שהייתה לו גם "תוכניות זדונית וערמומית , אותה היה ניתן לחשוף במשא-ומתן" , מה שברור שממשלת ישראל התייחסה בביטול לכל השדרים של נאצר באמצעות אנדרסן, וחבל שגנזך המדינה אינו משחרר לנו מהדיונים על אותם גישושים שהיו ונגנזו. ואנחנו נשארנו רק עם הדיווחים של נחום גולדמן. מה שברור, שהנשיא ג'ונסון - ששקע באותם הימים במלחמה בוויטנאם וגם ויתר על התמודדות לכהונה מחודשת - נמנע מהתייחסות ליוזמות של שליחו רוברט אנדרסון. ואני, שהייתי חייל פשוט באותה מלחמה, מקוננת בי תחושה, שאפשר היה למונעה, אם היו מנסים למצות את המישוריות המדינית. נראה לי, שיוהרת ניצחון הבזק בשנת 1967 זרקה לאשפתות אפשרות של גישושים לשלום. ובמקום גישושים לשלום מצאנו עצמנו במלחמה, שקטפה חייהם של 2,656 צעירים, שלא ראו חיים.