לא שחרור
בעקבות מלחמת יום כיפור, התייחס הסופר המצרי מוחמד חסניין הייכל למטרות ההתקפה המצרית והבהיר כי מלכתחילה לא הייתה כוונה לשחרר את סיני. זאת, משום שחדירת שריון וחיל רגלים למעמקי סיני פירושה היה הפיכת הכוחות המצריים לבשר תותחים לחיל האוויר הישראלי, כשלא היה ברשות הצבא המצרי טילי סאם ניידים שבעזרתם יכול היה להגן על הכוחות במדבר סיני מפני התקפות אוויריות ישראליות.
אם כן, מטרת המלחמה הייתה ליצור מומנטום ולהזיז את המשבר מן הקיפאון. בערבית, הרעיון מתמצה במשפט: "חרב תחריכּ ולא תחריר" - מלחמת הזזה, לא מלחמת שחרור. גם מי שהיה שר הגנה בעת המלחמה, כמאל חסין עלי, חזר על גירסה זו.
אותו חסניין הייכל תיאר את מלחמת יום כיפור בספרו "זעם הסתיו" כך: "בהתחלה הייתה אופוריה, באמצע מבוכה, ובסוף - קטסטרופה".
מי אשם במלכודת המוות
חטיבת השריון העירקית שלחמה בתל שמס ממזרח לגולן בשטח סוריה הושמדה כליל בקרב המתואר בספרו של חיים הרצוג "מלחמת יום הדין" כקרב הארגז. השריון העירקי נכנס לקניון שעליו חלשו כוחות צה"ל משלושה כיוונים והמטירו עליו אש צולבת.
בעקבות קרב זה, האשימו הסורים והעירקים אלה את אלה במפלה. הפיקוד הסורי טען כי העירקים נכשלו בניהול הקרב, ואילו העירקים אמרו כי הם לא הכירו את השטח, וכי הגששים הסוריים הם שהובילו את הכוחות העירקיים למלכודת המוות.
ההתנסחות כן קובעת
ב-24.10.1973 קיבלה מצרים את הפסקת האש. נשיא סוריה חאפז אסד דחה אותה ודרש מאנוור סאדאת להמשיך להילחם. הייכל כותב בספרו על המלחמה, כי סאדאת השיב שאינו מוכן להוביל את צבאו להתאבדות. אסד, לעומת זאת, המשיך להילחם עוד יומיים. רק כשכוחות צה"ל היו על כביש קונייטרה-דמשק במרחק 39 ק"מ מן הבירה הסורית כפי שהכריז שר הביטחון
משה דיין, הסכים אסד להפסקת אש והודיע כי "כוחותיו האמיצים מתקדמים לאחור".
המחסום הפסיכולוגי
סאדאת התייחס בנאומו בכנסת למחסום הפסיכולוגי שמנע תהליך מדיני כלשהו, באומרו כי: "בינינו לביניכם היה מחסום גדול וגבוה, אך הוא נפל ב-1973. עלינו להודות שמחסום נפל והתרסק אז".
גם האלוף אהרן יריב ז"ל, מי שהיה ראש אגף המודיעין במלחמת ששת הימים, התייחס לסוגייה זו כשמשה דיין הכריז אחרי מלחמת ששת הימים כי אנו מחכים לשיחות טלפון ממנהיגי ערב בהסבירו כי "כדי שיהיה תהליך מדיני כלשהו, דרושים שני תנאים: שהערבים ירפאו את גאוותם הפצועה, ושישראל תקבל איזושהי מכה".
האלוף יריב התכוון בדבריו להסביר את עמדת הערבים העוינת לישראל והצמאה לנקם ולמחיקת החרפה לפי שיטתם.
הווה מאושר ועתיד יפה
במלחמת יום כיפור נהרגו 2,685 חיילי צה"ל, שמחציתם היו אנשי צוות טנקים. כ-7,500 חיילים נפצעו, 301 מאנשינו נפלו בשבי האויב והוחזרו לישראל לאחר זמן מה, ו-15 חיילים הוכרזו כנעדרים. לצבאות ערב היו למעלה מ-19 אלף אבידות ובכללם חיילים עירקיים ואחרים, ולמעלה מ-35 אלף חיילי אויב נפצעו. כ-8,500 שבויים נלקחו למתקני מעצר ישראלים, והוחזרו לאחר המלחמה למצרים ולסוריה.
אך בעוד שהתחושה הציבורית בישראל נוכח מספר הנופלים והנפגעים הייתה קשה, הרי שהמצרים חשו כי ניצחו במלחמה. דומה היה כי המחיר הכבד מאוד ששילם הצבא המצרי לא ערער את השלטון ולא נתן את אותותיו בחברה המצרית. זאת, למרות שלמצרים היה המספר הגבוה ביותר של נפגעים: 15 אלף ו-600 הרוגים, 25 אלף פצועים וכשמונת אלפים שבויים.
עוד לפני שהוקמה ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום כיפור, דיווח מודיעין פיקוד צפון במסמך מה-12 בדצמבר 1973, כי סוריה איבדה 3,000 חיילים ואלף אזרחים במלחמה.
בנאומו בכנסת ישראל התייחס סאדאת להרוגי המלחמות: "הנפש המוצאת את מותה במלחמה היא נפש אנוש, בין אם הוא ערבי או ישראלי. האשה המתאלמנת היא אדם שיש לו זכות לחיות באושר, והילדים המתייתמים הם ילדינו על אדמות של ערב ושל ישראל. עלינו מוטלת אחריות כבדה להבטיח להם הווה מאושר ועתיד יפה".