"תשמע, לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בייביסיטר לילדים לתקופה", סיפרה לי ידידה טובה. "זו הייתה חוויה הזויה קצת. שתי בנות. אחת בכיתה א', אחת בכיתה ד', או ה'. ואני מגדלת אותן! אני אוספת אותן מבית הספר, אני מאכילה אותן ארוחת ערב, אני מרדימה אותן לישון". האב רופא שיניים, האם עיתונאית. לשניהם יש עבודות מאוד אינטנסיביות, מסביב לשעון. "אתה לא מבין", היא המשיכה. "זה הגיע לשלב בו הן שמעו קולות בבית. הן חשבו שהן שומעות את אימא שלהן מגיעה", והיא נותנת לי מבט של 'אני רואה אנשים מתים' מהחוש השישי. "לא היו קולות. אימא לא הגיעה, הן פשוט התחרפנו מרוב געגוע".
כמו כל הורים מודרניים, ההורים ניסו למלא את החלל. הם החליפו בייביסיטר מדי שנה בשנה, ופעם בשנה, לרוב בקיץ, טסים לחו"ל. הם נתנו לילדיהם את המיטב ואת המירב. הם שלחו אותם לחוגים, קנו להם מה שהם רוצים, ועדיין – "הן פשוט התחרפנו".
הבעיה היא שבעולם הכלכלי של היום אין ברירה אחרת. אם אתה רוצה להתקדם בעבודה ובעבודה טובה, אתה מוכרח לעבוד יותר. רוצה קידום? תן שעות. רוצה להצליח? תשקיע יותר. תגיע ראשון, תלך אחרון. אם אתה רופא, אם אתה עורך דין, אם אתה עיתונאי, אם אתה איש הייטק, אם אתה ח"כ, אתה צריך לוותר על המשפחה שלך בתמורה לרווחה כלכלית יתרה.
במקרה הטוב, כשההורים מגיעים הביתה בזמן להשכיב את הילדים לישון, הם זוכים לראות ילדים עייפים, כשהם בעצמם רק רוצים לנוח מיום קשה בעבודה. יוצא שכל החוויות של ההורים והילדים אלו מאלו הן שעות עייפות ותסכול. במקרה הרע, יש איזו נערה בתיכון או סטודנטית שמרוויחה מחצית משעות העבודה של ההורים ומחליפה אותם בכל. ההורים שם רק כדי לקחת אותם לתחנה הראשונה – בית הספר.
תמיד הילדים יפסידו
הגענו למצב כלכלי בו אין אפשרות כזו שאחד ההורים יישאר בבית עם הילדים. זה גם מצב נפשי, כי לרבים מאיתנו יש שאיפות להגשמה עצמית מחוץ לחיי המשפחה, ואין לאיש זכות יתרה על פני האחר על מי יזכה להגשים אותן ומי לא. זה גם קריטי לרווחה הכלכלית של המשפחה. אי-אפשר להישאר מחוץ לשוק במשך כמה שנים טובות, כי אז נדחקים אל מחוץ לשוק במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא כולו משתנה עד שחוזרים אליו.
אז מצד העובד, אי-אפשר לעבוד פחות. מצד המעסיק בשוק החופשי, אי-אפשר להגביל את שעות העבודה. זה גם לא רצוי. במצב הנוכחי יש לנו הורים שאינם מתפקדים כהורים, אלא ילדים שמגדלים ילדים. מהתקופה העשירה והטובה ביותר בהיסטוריה, הייתי מצפה לראות הקלה באפשרות לגידול ילדים. הפיצוי ההכרחי שכל הורה נותן לילד שלו נועד להחליף את מה שהילד הכי רוצה – וכמו כל דבר שאנחנו "הכי" רוצים, אין לו תחליף ראוי. הבעיה היא שההורים אומנם מרגישים אשמים, אך במאבק בין הצורך (הקיומי לפעמים) לעבוד ובין הרצון להיות עם הילדים, העבודה תמיד תנצח, הילדים תמיד יפסידו.
אם אמי ואבי זכו לקבל את אימא כל היום בבית, אני זכיתי לאימא בחצי משרה, והדור החדש גדל עם הורים ברבע משרה, מה יהיה גורלו של הדור הבא? כמה ממני ומאם ילדיי הם יקבלו, אם בכלל?