רון פונדק וחבריו לקבוצה שרקחו במחתרת את המודל התיאורטי של חזון השלום המופלא הקרוי "
הסכם אוסלו", אינם מוכנים עד היום להכיר בכישלון ולהודות בו. כשלון על-פי כל אמות המידה של מבחני התוצאה של המציאות הריאלית.
פונדק וחבריו התאהבו בתבונת עצמם ובאוסלו פרי דמיונם, תוך הינתקות מהמציאות מסביבם. הם הפכו לסרבני התפכחות שאינם מוכנים להודות במציאות. פונדק מאשים את כולם בכישלון, כולל את רבין, פרס ומפלגת העבודה, אבל באופן לא מפתיע, ערפאת והפלשתינים לא כלולים ב"כתב האשמה" שלו. הוא ממשך לסנגר עליהם, תוך כמה "הסתייגויות" לא חשובות.
לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי מדיני וגם בדרג הרעיוני אידיאולוגי. ואולם, לטעות ולהמשיך להטיל(או ליפול) לאשליות זה הרסני. הנכונות להודות בכישלון הוא מבחן מוסרי, שבו פונדק וחבריו נכשלו.
פונדק וחבריו יצרו לעצמם דת חדשה, "שלום בכל מחיר", ולא חשוב מה המחיר, גם אם מדובר רק בחתימה על מסמך וטקס בבית הלבן, שאחריו מפירים את ההסכם ופותחים בטרור, לשם השגת עוד ויתורים ועוד "הסכם", על-פי "תורת השלבים" של ערפאת ויורשיו.
פונדק וחבריו ממשיכים לטפח אופטימיות מגויסת שכולה מזויפת, לטובת החזון הווירטואלי של אוסלו שגרם לקורבנות ולאסונות ללא שלום וללא ביטחון. "הבטחתם יונה ועלה של זית"... ומה קבלנו.
פונדק וחבריו ליוזמת אוסלו הצליחו לטפח ולהפיץ עלילה בדעת הקהל בארץ ואצל הפוליטיקאים והעיתונאים במערב, שלפיה חוסר היציבות במזרח התיכון, "המסכן את השלום", נובע אך ורק בגלל הֶעֵדֶר פתרון לבעיה הפלשתינית באשמת ישראל!.
עלילה זו התנפצה, לאור מה שמתחולל בכל ארצות ערב. תבערה של מלחמות פנימיות על-רקע דתי לעדתי, ללא שום קשר עובדתי ונסיבתי לישראל ולפלשתינים. פונדק וחבריו גרמו גם בנושא זה נזק חמור למעמדה של ישראל בעולם.
הבעיה הפלשתינית לא מעסיקה יותר את מדינות ערב המסוכסכות בתוכן. מוסלמים רוצחים מוסלמים בסוריה, לא בגלל "ההתנחלויות". מלחמת הטרור בין סונים לשיעים בעירק, לא בגלל נתניהו. חיזבאללה הלבנוני נילחם נגד המורדים באסד, לא בגלל "כיבוש הגולן". הסעודים תומכים במורדים בסוריה, לא בגלל "ירושלים המאוחדת".