גם החלטות שופטי הרוב וגם שופט המיעוט בפסק דין בג"ץ המפסיק את כהונת ראש עיריית רמה"ש וראש עיריית נצרת לוקות בחסר, אלה גם אלה מביאות לתוצאה בלתי הגיונית, בלתי עקבית, תוצאה המעמידה את החלטות בית המשפט באורן של החלטות שבית המשפט עצמו נועד לבטל אותן, החלטות בלתי סבירות בעליל.
הקו הראשון שאמור להנחות את הדין המינהלי בעניינם של נבחרים הוא שתהיה חובת הלימה 100% בין הקריטריון לפסילה מכהונה בתפקיד לבין הקריטריונים של פסילת מועמדות לתפקיד. לא ייתכן מצב שמי שאינו כשיר לכהן, כשיר להיבחר, כי מהרגע שייבחר הוא יהפוך או מיידית או לאחר תקופת זמן קצרה ללא כשיר לכהן, וייאלץ להפסיק כהונתו, ובכך אנו:
- עושים צחוק מציבור הבוחרים, מוכרים להם לוקשים שהם בוחרים אבל בפועל בית המשפט הוא הבוחר.
- מביאים לבזבוז משאבי ענק בחירות חוזרות, ממלאי-מקום, בזבוז זמן על תהליכי סרק.
- סודקים את מעמדו של בית המשפט כמשכנו של שיקול הדעת, משכן האיזון הנכון בין האינטרסים השונים.
גם ניסיונות של בית המשפט להבדיל בין נימוקים "ציבוריים" לנימוקים "משפטיים" נראים בעיניי כמלאכותיים, כי מזה זמן רב ההחלטות של בית המשפט העליון אינן רק "משפטיות" הן אינן מסתמכות ב 100% על דבר חוק ספיציפי, אלא על הרבה הרבה נדבכים של "חוסר סבירות קיצונית", זה התחיל עם פסק דין בג"צ בעניין ח"כ דרעי אשר כהונתו כחבר בממשלה לא הופסקה על-אף שהוגש נגדו כתב אישום, החוק לא חייב ולא מחייב כלל שר להתפטר או להתפוטר כאשר מוגש נגדו כתב אישום, אבל בית המשפט העליון קבע כי המשך כהונתו בלתי סבירה בעליל, על-אף שאיננה נוגדת אף דבר חוק ספציפי ולכן כהונתו הופסקה בהוראת בית המשפט, ומשם הופסקו כבר כהונות רבות של שרים על-רקע של הגשת כתב אישום כאשר האחרונה שבהם הייתה כהונתו של ח"כ
אביגדור ליברמן.
במצב הנתון של חקיקה שאומרת א' ופסיקה שאומרת ב' – חובה על הפסיקה לפחות להיות עקבית, ואם הכהונה של אלה שהוגשו נגדם כתבי אישום היא אסורה, ודאי שבחירתם מחדש אסורה, אם הכהונה היא בלתי סבירה בעליל ודאי שגם הבחירה מחדש על אחת כמה בלתי סבירה בעליל.
ואם החקיקה עקבית הפכה לבתי עקבית עקב פסיקה חלקית, ואם בית המשפט מחריף בהחלטותיו את חוסר העקביות והבלבול הנוצרים בלב ליבו של התהליך הדמוקרטי, חייבת הכנסת לקחת את הרסן חזרה לידיים בנושא זה, ולעשות סדר.