למה לא אצפה בסרט "בית לחם"?

לא אצפה בסרט "בית לחם" של יובל אדלר וזאת למרות "מעלותיו הרבות" כפי שציין אורי קליין בהארץ, ולמרות ש"וואלה" צופה שהסרט "יביא לתור מתגייסים לשב"כ" והסיבה לכך היא חדה ופשוטה. אני לא רוצה להפוך למשת"פ משוטה של אותם גורמים שבכסוי אומנותי מערערים את הרעיון הציוני ואנמק. תחילה חשבתי לתומי שהעיסוק החוזר של הקולנוענים שלנו בסכסוך הציוני-ערבי נובע מאחת משתי הסיבות – אובססיה שאת שורשיה צריך לחפש בתחום הפסיכולוגיה או אגואיזם חומרני ופרסומי של קבוצה שמצאה את הנוסחה הגואלת להצלחה ואת הקרקע הפורייה לחומרים אלו ולעזאזל המדינה אך אט אט חלחלה בי התובנה כי מדובר במניעה מסוג שונה. הקולנוע הישראלי ונציגיו הפכו לכלי של גורמים אנטי/או פוסט ציוניים(מחק את המיותר או השאר) אקטיביים שנחלקים כמו כל ארגון חתרני אחר לאידיאולוגים, לממנים, למתכננים ולמוציאים לפועל של התוכניות. קונספירציה? אני לא נבהל. אכן קונספירציה, קונספירציה שהקו המוביל בה מושתת על המאסת מדינת ישראל על שאר העולם וזאת באמצעות שתי זרועות מבצעיות - הגלויה והסמויה. הגלויה מופעלת על-ידי גורמים שמזוהים בגלוי עם כל הזרמים האנטי ציוניים, האנרכיסטים, האנטישמים והאיסלאמיסטית ומסיתה להחרמת ישראל, מארגנת הפגנות שיטנה נגד ישראל ומפיצה חומרי תעמולה והסתה שקריים נוסך גבלס כולל תמונות פוטושופ ברמות איכות שונות ובדרך כלל מעליבות באיכותן. הסמויה מופעלת על-ידי גורמים שלכאורה הם חלק מהמרקם החברתי-אידיאולוגי-לגיטימי של המדינה ומאחר שכך וכדרכו של כל גיס חמישי הם מפעילים נשק סמוי ובמקרה שלו "המסרים הסמויים". מאחר שמדובר בנשק וכמו כל עניין צבאי גם המסר הסמוי נחלק לשלושה חלקים – ההיבט הכמותי, ההיבט טכני והאפקט הפסיכולוגי. את הטכניקה איך להשתמש במסרים סמויים לומדים בכל הקורסים שעוסקים בפרסום, במקצועות המודיעין ומגמות השונות ללימודי פסיכולוגיה. הרעיון הבסיסי הוא שאם ברצונך לגרום למישהו להאמין במשהו(בין אם הוא נכון או לא נכון) – שלב את הרעיון הזה בתוך סיפור אחר ומעניין בפני עצמו. אז במקרה שלנו האפקט הפסיכולוגי מושג לא רק באופן טכני (שלמרות ההתפעלות של המבקרים מטעם, ארשה לעצמי להסתייג לפחות מאיכויות הביצוע של הטמעת המסר) אלא בעיקר על-ידי ההיבט הכמותי. עוד ועוד סרטים שלכאורה עוסקים בפאן האנושי ו/או החברתי שבמרכזם מוטמע הקורבן הפלשתיני ומולו הקלגס הישראלי ובמקרים אחרים והמתוחכמים יותר – ייסוריו של ורתר הצעיר ,המתלבט, הנקרע וכך גם הקורבן הנוסף של הכיבוש הנורא. מי שנפגע מפעילותם של הנ"ל חוץ ממדינת היהודים הם אותם אנשי קולנוע שמייצרים סרטים בידיים נקיות ממניעים פוליטיים-חתרניים כי הקולנוע הישראלי הפך לנגוע וכל יצירה שלו חשודה כחתרנית עד שתוכח חפותה. במאי הסרט, יובל אדלר והשחקן צחי הלוי ניסו להקדים תרופה למכה ובאחד הראיונות לתקשורת האינטרנטית ציין אדלר ש"האנשים בארץ" יכולים להבין את הסרט טוב יותר מהאנשים בחו"ל והלוי קרא "להתעלם מהסטיגמות הפוליטיות של הסרט" ולכך אעיר לאדלר - "נכון" ולהלוי – "שכח מזה". אז יקירי המפיקים, הבמאים, השחקנים וכל העוסקים במלאכת ההסתה הזאת – ממני(לפחות) לא תראו אגורה שחוקה אחת (כן, כן, אותי אתם לא צריכים, שמעתי אתכם..) ובעניין האיחולים שלי והייחולים שלכם לפסלוני הזהב – אני, באופן אישי מאחל לכם שתכשלו בדרך לאוסקר ותחזרו עם הסרט שלכם ועם הזנב בין הרגליים.למרבה הצער יהיו מספיק קהלים באירופה הנכחדת שימחאו לכם כפיים כמו שמחאו תמיד ליהודים מתרפסים שדינם גזור מראש, אבל כאן בארצנו הקטנטונת שאתם נושכים בהתמדה את עקביה תוכלו רק לקרקר בבועה החמימה שלכם ושל שכמותכם כי מחוצה לה אין לכם מה לחפש. קלטנו אתכם מזמן.