ביום ראשון השבוע החלו לשדר בערוץ 10 כתבות על יוקר המחייה בישראל. מציינים שנתיים לשנת המהפכות שבה גם אנחנו התחלנו לשיר בכיכר והפעם
יאיר לפיד לא היה שם ולא הנחה את הטקס המוסיקלי. אל דאגה הוא יגיע להופעה, אבל זה יהיה מאוחר יותר בתוכנייה המשקפת את המציאות הישראלית, קצת חסויות וחזרנו.
לא פשוט לחיות כאן, זה נכון, אבל אחרי הרצון להוריד את יוקר המחייה, את הקוטג', הגיע תורכם לעזוב ולבנות חיים חדשים, אז תזכרו שבלונדון יש מוזיקה יותר טובה, אוויר יותר טוב, כן בחודשים הראשונים גם הייאוש נעשה יותר נוח, אבל מה יקרה אחרי?
כשתהיו שם כבר תוכלו לחשוב על המחר, כי פתאום המציאות תשתנה. תוכלו לעבור לדירה מרווחת, עם שתי מכוניות, לעבוד עד 17:00 מקסימום ולבלות עם הילדים אחר-הצהריים שקט ונינוח בפארק השכונתי.
יורדים, ירידה, היינו למטה, עלינו חזרה ואנחנו עדיין על הגלגל. שם במקום ההוא הכל אחר. אנשים אחרים, היחס אחר, התרבות אחרת. עם זה כנראה שלא נסתדר בקלות, זה ייקח זמן להתרגל, תקופת הסתגלות קוראים לזה היום, אבל למי יש סבלנות להמתין, כי אנחנו הרי רוצים הכל כאן, עכשיו ומייד. אנחנו כאלה ואת זה אף אחד לא יוכל לשנות.
שר האוצר, יאיר לפיד, הנמצא בביקור רשמי בבודפשט, שם יישא נאום בפרלמנט נגד האנטישמיות, מצא זמן להגיב אתמול בפוסט בפייסבוק לאנשים שרוצים לעזוב את ישראל בגלל המצב הכלכלי. והבחירה בצעד לזרוק את הארץ היחידה שיש ליהודים. הוא דבר על אביו, יוסף למפל שנולד בסרביה חווה את השואה כשאביו נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ונפטר שבועיים לפני שנגמרה המלחמה, את סיפורו האישי הביא לפיד כתשובה ברורה לכל אותם ישראלים שרוצים לרדת מהארץ ובלי שהתכוון לזה הצליח לעורר מהומה.
כמעט לפני שנה התקיימו הבחירות הכלליות כשמפלגתו 'יש עתיד' קיבלה 19 מנדטים. זו הייתה הפתעת הבחירות, הישג חסר תקדים שיאפשר להם אם רק ירצו בכך, לממש את ההבטחות שלהם. להילחם ביוקר המחייה, בטייקונים ולהחזיר את ה
כבוד למעמד הביניים.
הממשלה הורכבה זמן קצר אחר-כך, לפיד מונה לשר האוצר ופתאום הדברים נראים אחרת, צריך עוד זמן וסבלנות, כי הסתבר שהמציאות מעט יותר מורכבת ממה שנדמה לנו, אבל מתי זה יקרה? הרגע בו כל משפחה תוכל לקנות דירה, לשים את הילדים בגן וליהנות יחד איתם אחר-הצהריים שקט וכל זה בלי להוביל את עצמם לפשיטת רגל כלכלית?
הסדרה בערוץ 10 כנראה תמשיך לרוץ על המסך של כולנו, להיות גיבוי לכעס על הקושי להתקיים כאן וזה עוד לפני שמדברים על ילדים. לפעמים צריך לעשות תיאום ציפיות בין היכולת של האדם לרמה החיים בה הוא רוצה לחיות, הבעיה שכאן הפער ביניהם הפך להיות גדול מדי.
בעבר נחלקו המקומות הקדושים לעזרת גברים ולעזרת נשים. היום ב-2013 יש גם עזרת הורים. הם אלו שעוזרים לילדיהם להמשיך ולשאת את הראש מעל המים, נושאים מבט אל היום הבא בתקווה שהוא יהיה טוב יותר.
ובצד השני יש גם מציאות אחרת, שבה מתחם הנוסעים בנמל התעופה בן-גוריון עולה על גדותיו. עשרות נוסעים מצטופפים באולם ההמתנה או בביקורת הדרכונים, זה כנראה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר הם יעלו אחר כבוד למטוס שיביא אותם אל מציאות אחרת, אל מקום בו הייאוש נעשה יותר נוח.