1. לווית ההמונים והעיסוק התקשורתי ברב
עובדיה יוסף העלו מן האוב את הפחדים הקמאיים של חלקים ידועים בחברה. הנה, מיליונים נוהים אחר "כהן דת". "שתי מדינות ראינו", הזדעקו, "לאירן דמינו" קבע פרשן דעתן, בקיצור "יצאנו מדעתנו".
הניסיונות להתמודד עם התופעה חסרת התקדים הייתה מעליבה. ההסברים התייחסו בעיקר לפן החברתי והפוליטי. "הוא דאג למעונות יום", "זקף את קומת בני המזרח". הגדילו אנשי הפנטזיה שראו בדמיונם את מאות האלפים מצטרפים למפגיני מחאת רוטשילד ומחוללים את המהפכה החברתית המיוחלת. זהו? זה מה שיש לומר על התופעה המדהימה שנגלתה לעינינו?
פני הפרשנים כפני בורותם וכעומק ניכורם מלבת הכור התוססת של הזהות הישראלית, שחלקים ניכרים בה מורכבים, אבוי, ממסורת דתית, הלכה, אמונה, ורצף חי בשלשלת מסירת התורה שבעל-פה מדור לדור. לא רק "ישראל השנייה", ה"חרדים" וה"דתיים"; גם ישראל "החילונית" ליוותה לבית עולמו אחד מגדולי הדורות האחרונים.
ככלל, התארים "דתי" ו"חילוני" אינם מקיפים את העושר המגוון שלנו כחברה. ההגדרות הללו איבדו את תקֵפותן התיאולוגית והיו להגדרות סוציולוגיות בלבד. "דתי" הוא מי שמקובל לשייכו לקבוצה חברתית מסוימת; לא יותר. כך באשר ל"חילוני". האם חילוני הוא מי שאין לו קשר מעשי למנהגים הדתיים? האם אינו מאמין באלוהים כלל? מדובר במיעוט. ומה נאמר מנקודת מבטם של הנמנים על החלק המרכזי בחברה הישראלית שללא הגדרות מרגיש "מסורתי", כלומר משתתף במינונים שונים במסורת הדורות הדתית?
2. אחד הכותבים הדעתנים שקבעו כי השתגענו, מרביץ תורה ברחבי הארץ על להקת הביטלס. הוא מנתח את השירים בהקשרים תרבותיים והיסטוריים, ומפליא בסיפורי חסידים על הלהקה שעד היום מיליונים בעולם מתאבלים על פירוקה ועל מותו בטרם עת של אחד ממוכשריה. "זאת תרבות גבוהה" שמעתיו אומר. זה לא מנע ממנו לכנות את הפנומן ההיסטורי והתרבותי ששמו הרב עובדיה יוסף "כהן דת". "אני חוזר שנית", הדגיש, "מדובר בכהן דת שעסק בפסיקה וניתוח ע"פ 'הלכה' ו'כתבי קודש'. את המילים 'הלכה' ו'כתבי קודש' סימן במרכאות, שם קוד בקרב בני שבטו להבלים חשוכים.
כמובן שזה מכעיס רבים. אני לא רואה סיבה לכעס. לבד מחוסר הידע וההתהדרות בבורות, מדובר בתגובה פוסט-טראומטית, פחד מפני עלייתו של מה שנראה בעיני שבטו כחלק הלא-רציונלי (לא שפוי?) בזהותנו הלאומית, הרכיב הדתי. מדינת ישראל הוקמה על ברכי הציונות שהייתה המשך חי לתנועת ההשכלה. התנועות הללו מרדו בדת ובמסורת וראו בהן מכשול בפני חזרת העם היהודי להיסטוריה והתערותו כעם נורמלי בעולם. המרד נדרש כדי לנתק בכוח את העם מחבל הטבור שלו בגלות. לחרפתנו, עדיין רוב העם היהודי אינו בביתו ודבק במולדות אחרות. אבל המרד הזה חולל שינוי בלב רבים והוליד תנועה שהקימה את תקוות ישראל מעפר ועזרה לחלום שיבת ציון לקרום עור וגידים עד להקמתה המחודשת של מדינת היהודים בארצה. הציונות לא חיכתה למשיח; היא הביאה אותו.
3. מכל מקום, המרד לא היה טוטאלי. הרכיבים הדתיים לא נכחדו מעולם, אלא נכחו בפנים אחרות גם בלב האוונגרד הסוציאליסטי, שלא לדבר על זרמים אידיאולוגיים מתונים בתנועה הציונית. אפילו השפה העברית, שנתפסה כמכשיר מרכזי בחילונה של החברה היהודית, הייתה חרב פיפיות. דווקא הרצון להחיות ולשמר את העברית הותיר את המסורות הדתיות עמוק בלב הזהות החדשה שהוענקה כביכול ל"יהודי החדש". כי מהי העברית אם לא רצף חי של שפת התנ"ך ובית שני, חז"ל ובבל, ספרות השאלות והתשובות ושירי ספרד, הקבלה ושולחן ערוך, התנועות המשיחיות, החסידות והתפילה? השפה העברית שכולנו מדברים בה, כולל ההוא שבז ל"כהן הדת", אוצרת בקרבה בעל כורחנו את חומרי התהום היהודיים שברחנו מפניהם, ובעצם מדובבת את האלוהים.
"דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה 'המדובר', כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". כך כתב גדול חוקרי הקבלה, פרופ' גרשום שלום, עוד ב-1926. הלוויה ביום שני הייתה מפגש חזותי מטלטל עם חומרי התהום המודחקים שלנו.
4. בראשית שנות האלפיים הזמנתי את העיתונאי אדם ברוך להרצות בפני חוג הדוקטורנטים באוניברסיטת בר-אילן. שנינו למדנו באותו תיכון מיוחד בפרדס חנה, בשנים אחרות, ונוצרה בינינו זיקה מיידית, שרק בוגרי אותו מוסד יבינו. הוא סיפר לי שעבר פעמיים בעיון על כל כרכי "יביע אומר", גולת הכותרת של מפעלו ההלכתי-תרבותי של הרב יוסף. לא מדובר בקריאה. העיון בכרכים אלו מצריך ידע במקצועות רבים בתחום הרוח, השפה, הפילוסופיה, המשפט והחיים – זאת, נוסף על הבסיס הנדרש: מקרא ומדרש, משנה ותלמוד, פרשנים ראשונים ואחרונים ועוד. התרשמתי שאדם ברוך שמח בלימודו זה יותר מכל גוף ידע אחר שרכש – והוא שלט בתחומים רבים נוספים.
לטובת הקוראים אביא שתי פסקאות מספרו "
בתום לב", המסכמות את מפעלו המונומנטלי של הרב יוסף. יש בכך קריאה ללכת אל המעיין ולשתות ממנו בעצמנו: "...נקודת המוצא של הרב יוסף: מעל המשפט מרחפת השקפת עולם (יהודית, דתית-יהודית); באין קטגוריה משפטית גלויה, בוודאי קיימת קטגוריה משתמעת, ותפקיד הדיין לחלץ אותה (בהיסק) מתוך ההלכה, מתוך השלם של ההלכה; אין להבין קטגוריה או כלל בהלכה אלא בזיקה הרמונית לעצם ההלכה בכללותה; ההלכה אינה עקודה למושגיה, אלא למטרותיה... ועל כן, השאלה שהרב יוסף מציג לעצמו כדיין הִנָה, לא רק איזו נורמה צריכה (כאידיאל) להתקיים בעולם היהודי-הלכתי, אלא כיצד יחיה בה האדם היהודי עכשיו, היום: כנתין כבוש או כבן-חורין? – לא כנתין כבוש".
ובמקום אחר, הוסיף ברוך: "הבט בתנועת מחט השיפוט של הרב עובדיה יוסף: היא נעה מול כל מגירות התקדימים, מול כל הסיבים המקשרים בין התקדימים, מול כל כללי ההיסק, וכוח רחמני אחד גדול, רחמני וריאליסטי, רחמני ועם זאת הלכתי מדויק, מנחה את מחט-השיפוט אל הפתרון ההרמוני, אל הפתרון המאגד בתוכו הלכה, ניסיון חיים, אנושיות וחסד".