שנים-עשר באוקטובר 1973 היה רגע של שפל מדהים בתולדות מלחמת יום הכיפורים ובתולדות מערכת אי-ביטחוננו: המטכ"ל הציע לממשלה לבקש מהאמריקנים להסדיר הפסקת-אש על-אתר, כעבור יומיים, כדי לחלץ את צבאנו ממצב-ביש, שכביכול אובחן.
באותו הזמן נקלטה בישראל הידיעה, כי המצרים מעבירים את עוצבות השריון שלהם אל מזרח לתעלה לקראת המשך התקפתם. לנוכח ידיעה זו הוחלט להמשיך בהכנות לצליחה מחד-גיסא ולא להתנגד עוד לכינוס מועצת הביטחון לדון בהפסקת-אש מאידך-גיסא.
כיוון שבארבעה-עשר באוקטובר בלמו כוחותינו את הניסיון המצרי לפרוץ מזרחה ממאחזיהם בגדה המזרחית, ולמחרת החל מבצע הצליחה "אבירי-לב" - לא שמו לב בציבור למאורע המוזר, המלמד על קבלת החלטות משובשת בעלית הישראלית, והשגיאה הפטאלית, שנמנעה (שהייתה למעשה כניעה), כמעט נוספה לסאת המרורים, שצבאנו האכיל בה את העם ואת המדינה.
עיוותי ראייה ותפיסה
כדי להבין את השיגעון, צריכים לרדת לעומקו. המלחמה תפסה את הצבא עם מכנסיו מופשלים. חלק מהבכירים היו חדשים בתפקידיהם (שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, יונה אפרת, אלוף פיקוד המרכז; בני פלד, מפקד חיל האוויר; הרבה מח"טים מונו בשנת 1973 - כולל
צבי בר, שנכנס לתפקיד מח"ט 820, חטמ"ר הגולן, ביום שלפני המלחמה; ואלברט מנדלר, מפקד אוגדת סיני 252, היה אמור להתחלף ביום שני).
מחסני הצבא רוקנו בהחלטת הממשלה ובהסכם עם האמריקנים, כדי שיוכלו להסב תקציבי ביטחון לתקציבי רווחה, על-מנת לסתור את מחאת "הפנתרים השחורים".
ובעיקר, בצמרת מערכת הביטחון וצה"ל שררו שאננות, זלזול באויב וחוסר-מקצועיות, והם פעלו באווירה של קידום ה"כוורת" לבחירות בסִסמה של "מעולם מצבנו לא היה כל כך טוב" ולא לקראת מלחמה, שהיה ברור שקרֵבה. למרות זאת, החלו הכנות לקצץ בסדר-הכוחות, ולקצר את שירות החובה. שלוש שנות שקט כביכול, שבאו אחרי אלף ימי מלחמת ההתשה עיוותו את התפיסה, ועיוורו את הראייה.
פנטזיית הצליחה
ביצועי הצבא במלחמה - ובעיקר, בחזית הדרום - היו רעים, והפתיעו את הפיקוד הבכיר, שהיה אמור לאמן את הצבא, להכינו למלחמה ולהכירו. יתר על כן, ההכנות המשובשות למלחמה נעשו בסגנון שמלחמת ששת הימים תישנה - כאילו לא הייתה מלחמת ההתשה, שבה הוכינו קשות.
על הדיונים במוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע) בשנים-עשר באוקטובר 1973 כתב שמעון גולן - חוקר במחלקת היסטוריה בצבא, שמתמחה במצפ"ע - כבר בשנת 1993, בכתב-העת הצבאי "מערכות" בעריכתי.
"העניין המרכזי על סדר היום [בדיונים ביום השביעי למלחמה] היה האם לצלוח את תעלת סואץ" - מבהיר גולן - "או שמא להוסיף ולהמתין עד שדיוויזיות השריון המצריות ... יחצו אותה, להכותן, ולצלוח לאחר מכן".
מאז מלחמת ההתשה פנטז צה"ל על צליחה, אך לא הכין די ציוד גישור לבצעה, ומה שהוכן היה בצלו של גשר הגלילים - "הפיל הלבן" הגדול, שטיפח ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, באורוותיו. שש-שבע שעות לפני פרוץ המלחמה, כשלכולם ברור (בעקבות הטלפון
צבי זמיר, שנפגש עם ד"ר מרוואן אשרף בלונדון), שתפרוץ מלחמה - שוחח דוד אלעזר, הרמטכ"ל, עם גונן על הצליחה ולא על הכנות הפיקוד למלחמה. ויש לציין, כי חיל ההנדסה הודיע לא-אחת למטכ"ל, שהוא זקוק לשבוע, כדי להכין את גשר הגלילים, שרוכז עם ציוד הגישור בשני אתרים (עירוֹמי גישור), באזור קטיה שבצפון-מערב סיני וב"יוקון" 55 - מול שתי ה"חצרות", שהוכנו לצליחה. וכך, נוצרה השטות של חציה על גשר מצרי, שייתפס שלם.
גם לאחר שבוע של שפע כישלונות בהנהגתו, סבר הרמטכ"ל, שהצבא המצרי יתמוטט לנוכח הצליחה הישראלית.
אחרי שהמצרים ביססו את קוויהם, כמעט לפי תוכניתם המקורית, החל צבאנו להתפאר שבלם אותם. בתוכנית המלחמה המצרית לא היה שלב נוסף של תקיפה. יתר על כן, כפי שמראה אלי דקל, עמיתי, לא הכינו המצרים תשתית של דלק להמשך תנועתם מזרחה, אל מעבר למְצרים גידי ומיתלה, אלא רק תשתית, שתספק מי שתייה לעוצבותיהם בין התעלה לבין כביש הרוחב (רצועה, ברוחב 15-10 ק"מ בלבד). כדי לנוע, קובעת הדוקטרינה הסובייטית, צריכים לקדם את מטריית הנ"ט ואת מטריית הנ"מ, ורק אז לקדם את העוצבות. יתר על כן, לפי התורה הסובייטית, עוצבות חי"ר (שיש בהן טנקים) משמשות להבקעה, ורק אחריהן מגיעות עוצבות השריון. כלומר, אוגדת 252 כמעט שהושמדה בקרבות הבלימה מול דיוויזיות חי"ר.
זאת ועוד, תורת הלחימה העמוקה הסובייטית קובעת רצף בלחימה לאורך ארבעת ממדי החזית (אורך, רוחב, עומק וזמן). כלומר, על-מנת להתיש את האויב ולנצחו, אין עצירה בלחימה, גם לא בליילה.
את העקרונות הללו לא הבינו כלל הגנרלים הישראלים - ובעיקר, אלעזר. אדרבא, הם עצמם פעלו הפוך לגישה זו, וחייליהם שילמו את המחיר על כך. במלחמת יום הכיפורים כמעט שלא היו קרבות ליילה, שיזם צה"ל (פרט למבצעים מיוחדים), שפעל ברוח המעוּותת של "הלם השריון".
באחד-עשר באוקטובר ניתח המטכ"ל את המצב בחזית הדרום כמשתפר לטובתנו. "המצרים כמעט חדלו לתקוף את כוחותינו, איבדו את תנופתם ואת המוראל הגבוה ... רא"ל (מיל.) חיים בר-לב ... הגיע למסקנה, כי הבשילו התנאים לעבור למתקפה, ולצלוח את תעלת סואץ ...".
"קו אדום"
העיתוי הרצוי להפסקת-אש, בעיני המטכ"ל, הושפע מההישג, הצפוי בחזית המצרית, ומיכולת הפעולה של חיל האוויר. מדברי מפקד חיל האוויר על שחיקת החיל, על עוצמתו ועל יכולתו לפעול הסיק אלעזר, כי הפסקת-אש צריכה להיכנס לתוקף לא יאוחר משלושה-עשר באוקטובר. אלוף פלד, מפקד חיל האוויר, לא חלק על מסקנתו. לדבריו, חיוני לצלוח בהקדם. וכמו בכל מלחמותינו, החל לאזול החול בשעון-החול המדיני. בישראל חששו, שמועצת הביטחון תטיל הפסקת-אש כפויה.
בשעות הערב באחד-עשר באוקטובר, לאחר ההבקעה לשטח סוריה, כבר אפשר היה להעביר את המאמץ העיקרי לחזית המצרית; ואכן, לאחר כמה עשרות שעות החלה אוגדת מוסה פלד לנוע מהגולן, שאליו הוחשה בתחילת המלחמה אל חזית סיני. ובנוסף, תגבר פיקוד המרכז את חזית הדרום בכוחותיו.
בדיון מוקדם בשנים-עשר באוקטובר הגיע אלעזר למסקנה, "יש לצלוח את התעלה מוקדם ככל האפשר, להשיג מאחז בגדתה המערבית, ולהגיע להפסקת-אש יממה לאחר הצליחה. הנחת-היסוד שלו הייתה, כי המצרים לא יסכימו להפסקת-אש כל עוד יעריכו, שמצבם שפיר".
כלומר, גם שבוע לאחר פרוץ המלחמה לא חלחלה למוחו ההבנה, שזו מלחמה מוגבלת, שתכליתה מדינית ולא כיבוש שטחים.
כמה גורמים הביאו את הרמטכ"ל למסקנה. בראש ובראשונה - נתונים, שהציג מפקד חיל האוויר, אודות סדר-כוחות (סד"כ) החיל - בצוותי-אוויר ובמטוסים - הצפי להפעלתו והאפשרות לשקמו. "אלוף פלד טען, כי החיל יגיע בתוך יומיים לסד"כ, שהגדיר, גם בעשרה באוקטובר וגם עתה, כ'קו האדום' ... ככל שתידחה הצליחה, תגדל השחיקה [בחיל האוויר], ותקטן יכולת החיל לסייע [לכוחות היבשה]; לאחר ארבעה-עשר באוקטובר יגיע חיל האוויר לסד"כ, שבו יוכל רק להגן על 'לב המדינה'. בנייה מחדש של החיל יכולה להתבצע רק בתנאי הפסקת-אש, ובפרק-זמן של שנתיים ... הרמטכ"ל הסיק [מנתוני פלד, כי] חיוני להשיג הפסקת-אש, ולא יאוחר מארבעה-עשר באוקטובר".
בדיון מצומצם חיזקו אלוף פלד, אלוף זעירא ורא"ל בר-לב את עמדת אלעזר, כי יש לצלוח בהקדם. אלוף טל התנגד לצליחת התעלה, וצידד בביצוע" מהלכים התקפיים באגפים - כיבוש פורט-פואד ופורט-סעיד, או ביצוע מבצע נחיתה בחוף מפרץ סואץ ("אור ירוק')".
הרמטכ"ל הניח, כי המהלך יהיה גורלי. לכן, רצה, שהדרג המדיני יסמוך את ידיו על מהלך הצליחה "לא כמהלך צבאי גרידא, אלא כמהלך, התורם להפסקת המלחמה", ויהיה על דעת שר הביטחון; ולכן, הזעיקוֹ למטכ"ל בתל אביב מסיורו בצפון.
ידיעה מפתיעה
שר הביטחון ראה נכוחה, שאין קשר הכרחי בין מהלך הצליחה לבין נכונות מצרים להפסיק את האש. "למעשה, ביקש שר הביטחון מהרמטכ"ל להחליט מה בעצם רצונו - האם הוא ממליץ לצלוח ... או שהוא שואף להשיג הפסקת-אש מוקדם ככל האפשר?"
הוויכוח ביניהם הועבר לעיון "קבינט המלחמה". הרמטכ"ל והאלופים החלו להציג את העניין, אך קטעה אותם ידיעה, ששינתה את מהלך הדיון, ופטרה את ההנהגה המדינית מהצורך להכריע בדילמה. מן הידיעה ניתן היה ללמוד, כי יש לצפות להתקפה מצרית בשלושה-עשר באוקטובר, או למחרת היום. כבר לא היה צורך בדיון, והוסכם, כי יש לבלום את דיוויזיות השריון המצריות. נוצר "מצב טוב מזה, שצפה הרמטכ"ל כאשר ביקש לשקול צליחה ..."; ולאחר מכן ניתן יהיה לצלוח ביתר-קלות.
המידע אודות כוונת המצרים לתקוף הקל על ממשלת ישראל, שהחליטה לא לבקש עוד מארצות-הברית להשהות את הדיון - ביוזמת בריטניה - במועצת הביטחון על אודות הפסקת-אש תוך הקפאת המצב הצבאי ("על-אתר").
בדיון ב"קבינט המלחמה" לאחר צאת אנשי הצבא, הדגיש השר דיין, כי אין ישראל צריכה לבקש הפסקת-אש, אלא רק להסכים לדיון במועצת הביטחון בהצעה הבריטית.
כלומר, בניגוד לעמדתו ביומיים הראשונים למלחמה, התעשת שר הביטחון, וניתח נכונה את המצב הצבאי לאור הרקע המדיני והבינלאומי.