המורשת האמיתית של יצחק רבין

צמד המילים "מורשת רבין" הומצא רק אחרי שהאיש נרצח. לולא נרצח, לא היה איש מעלה בדעתו לקשור דווקא ליצחק רבין את המונח מורשת. גם את השלום ספק אם ניתן לקשור לאיש, שבשבועות האחרונים של חייו החל להראות סימני התפכחות שהדאיגו את "מחנה השלום". אנשי המחנה חששו שהאיש שנפל ברשתם ("שלום אוסלו") ושירת את צרכיהם, עלול לעשות את הצעדים המתבקשים כדי לעצור את המפולת. בשלב מסוים הם הבינו, שרבין המת מועיל להם יותר מאשר רבין החי. למת ניתן היה להצמיד מורשת, לקרוא על שמו רחובות ובניינים. כמו-כן, ניתן היה לאסור מלחמה על כל מי שפקפק ב"מורשת רבין" שהנ"ל ייחסו לו. אם ניתן לייחס מורשת כלשהי לאיש, יש ללכת שנים רבות אחורנית, אל כהונתו הראשונה, שבמבט לאחור נראית טובה יותר מאשר השנייה, שבה שיתף פעולה עם "מחנה השלום", וכך תרם להידרדרות למלחמת אוסלו, שהתחילה - כצפוי מראש - כעבור שנים אחדות. כהונתו הראשונה של רבין כראש ממשלה זיכתה אותנו בהגדרה מחוספסת אבל קולעת של תופעת הירידה ושל היורדים: נפולת של נמושות. שלוש מילים אלה נחרתו מאז בזכרון הציבורי. אם יש מורשת לרבין, זאת המורשת: הוקעת תופעת הירידה. בשנים האחרונות אנו עדים להתייחסות סלחנית ומבינה כלפי התופעה האנטי-ציונית. במקום ירידה, יש רבים הקוראים לה הגירה, בשעה שבשפה העברית אין הגירה לארץ ישראל וממנה; יש עלייה לארץ ישראל ויש ירידה ממנה. הגירה מתייחסת לארצות אחרות, אך לא לישראל. יש המשתמשים במושג הלועזי המכובס relocation, כאשר המונח הנכון בעברית הוא ירידה, והגדרת היורדים - על-פי מורשת רבין - היא: נפולת של נמושות. במיוחד מבישה ומקוממת ירידת ישראלים לאירופה בכלל ולגרמניה בפרט, ואופנת הדרכון האירופי לצאצאיהם של השרידים מאותה אירופה. גם אחרי 100 שנות ציונות בארץ ישראל הגלותיות לא פסה, והיהודי מוכן בכל עת לאחוז שוב במקל הנדודים, גם לארצות שהבהירו לו בכל דרך אפשרית ואכזרית שמקומו איננו באירופה. וכך נאמר ליהודים בשנות ה-30 של המאה הקודמת: יהודים, לכו לפלשתינה. ממשלות ישראל לדורותיהן אינן נקיות מאשמה בנושא הירידה. במקום לעסוק בהגשמת החזון הציוני - ריכוז עם ישראל בארץ ישראל - הן עוסקות בהקמת מדינה לאויב ("חזון" שתי המדינות); במקום למלא את תפקידן - מתן אופק מדיני ליהודים - הן חותרות לגרש יהודים מבתיהם בארצם; במקום לעודד עלייה ולהיאבק בירידה, הן מסתפקות בכ-1,000 עולים בחודש ומשלימות עם תופעת הירידה; במקום שהמשרד לקליטת העלייה יהיה המשרד החשוב והמועדף על שרים, הוא נחשב לנידח ולשולי בין משרדי הממשלה. חשוב להזכיר: ישראל תחת הנהגתם של דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, קלטה בשנים מסוימות כ-200 אלף עולים בשנה, בשעה שהייתה ענייה וחלשה בהשוואה למצבה היום. אין טעם להתבשם מן התהילה של ישראלים שבחרו לא להיות ישראלים. יש למנוע מלכתחילה את ירידתם ולפעול להחזרתם. הדרך לכך מתחילה מהכרה בתופעת הירידה כשלילית במהותה. בלי הכרה כזו, אין אפשרות להילחם בתופעה שהבושה ניטלה ממנה. יש לשוב אל מורשת רבין האמיתית ואל הגדרתו הקולעת: נפולת של נמושות.