ההסתדרות הכללית, לכאורה, אינה שייכת לתחום הפוליטיקה המוניציפלית, ואינה שייכת גם לתחום הפוליטיקה הממלכתית. אולם, התבוננות מעמיקה יותר בעברה אל מול המקום בו היא ניצבת כיום נוכח אתגרי החברה והכלכלה בישראל, הדברים נראים קצת אחרת; היכן תמצא מחר - תלוי במדיה רבה בדרך שתבור לה.
בימים אלה נטלתי לידי גיליון של
גלובס מ-22.10.13, המהדורה המיוחדת לקוראי
מעריב. בדף הראשון מצאתי מודעת ענק על כשליש העמוד, לאמור: "צופית גרנט קוראת לכם להתארגן". הפכתי דף, ובעמ' מס' 3 מצאתי כותרת נוספת באותיות ענק: "ההסתדרות אישרה קמפיין ב-6.5 מיליון שקלים כדי לאגד את כל העובדים במשק".
ואז העזתי להמשיך ולדפדף באותו עיתון ובעמ' 10 מצאתי כותרת קטנה יותר: "התייעלות בגילת: מפטרת כמה עשרות עובדים בארץ ובעולם". יום לפני כן, באותו עיתון, המשך הדיווחים על הפיטורים המסיביים הצפויים בטבע, על פיטורים צפויים בצה"ל ומשרד הביטחון בעקבות הקיצוץ הרב-שנתי בתקציבי הביטחון, על עוד קריסה של מפעלים בצפון ובדרום ועל ירידה צפויה בצמיחה גם בשנתיים הבאות לסדר גודל של 3.3%, בגלל שחיקה בייצוא (תיסוף השקל ועוד).
מה הקשר? - עצום! המשק מגלה סימני האטה שפרושם בעיות שכר, פיטורים ושחיקה נוספת בהכנסה הפנויה, וההסתדרות, הארגון היציג כביכול של העובדים, עוסקת בגיוס חברים, כאילו זו בעיית-יסוד כיום. מאז ומתמיד חייתה ההסתדרות בשולי המשק וצרכי המשק. את רוב תופעות עובדי הקבלן ומיקור החוץ במפעלים יצרניים ובמשרדי השרות הציבורי כאחד אפשר לזקוף להתנהלות זו.
המציאות בקרנות הפנסיה אינה שונה מהמציאות בשוק העבודה הפעיל. דומה שמה שלא הבינה ההסתדרות בעבר - ואולי הבינה אבל בחרה בדרך הקלה להתמודדות, התעלמות - הוא שהתארגנות עובדים אינה מטרה, היא אמצעי. ושימוש פסול באמצעי זה מציב סימן שאלה חמור על לגיטימיות החקיקה הקיימת למשל בשאלת חופש השביתה בסכסוכי עבודה. הרהביליטציה החלקית שקיבלה בשנים האחרונות, לא נבעה מ"אהבת מרדכי", אלא משנאת המן, דהיינו מתחושת העובדים שהמשק שכבר אינו צומח כבשנות ה-90, הוא כיום שוק של מועסקים ולא שוק של מעסיקים, דורש הגנה אקטיבית חזקה של ארגון גדול.
אולם, ניסיון לאגד עובדים בסיסמאות סרק של דאגה לתעסוקה ושכר במשק שאינו צומח, וגידול בכוחו של איגוד מקצועי בלתי אחראי או שיכור כוח, עשויה להסתיים בתסכול עמוק לכל השחקנים המעורבים. ההסתדרות כוללת ומייצגת מגזר גדול של החברה בישראל, ודווקא בשל כך אם לא תלמד מלקחי הבחירות הכלליות והבחירות לרשויות המקומיות, היא עלולה לסבול מתופעות של התרופפות האמון והזיקה בין מוסדותיה לבין חבריה, וגידול בניכור ובחוסר האמון ושיתוף הפעולה, למה שאנו מוצאים בבחירות. התסכול הציבורי הבסיסי והמתמשך, מותיר גם להסתדרות שולי טעות וסובלנות קטנים מאוד.
בעבר, בימי הזוהר שלה, הייתה ההסתדרות גם מעסיקה, גם איגוד מקצועי וגם רשות חברתית מרובת שירותי-עזר; למעשה: מעין מדינה בתוך מדינה. הימים הללו חלפו לבלי שוב. כיום ובעתיד הנראה לעין ההסתדרות היא איגוד מקצועי, ובכדי שתוכל לדאוג לחבריה - לעובדים: לשכר, לגימלאים: לפנסיה סבירה - היא חייבת להיות מודעת ושותפה למקורות הכלכליים שמממנים תשלומים אלה ולעובדה שאנו חיים כיום יותר מאי-פעם בעבר בעולם גלובלי שרק בו יכולה הכלכלה הישראלית לצמוח ולשגשג. אם תעשה כן, יצטרפו אליה רבים גם ללא מסעות פרסום יקרים ומיותרים. אם תכשל, לא יעזרו מסעות הפרסום, והיא תדרדר לבור עמוק הרבה יותר משנמצאה בו עד לפני שנים ספורות.
המחאה החברתית של 2011 כשלה משום שלא הצליחה לייצר אג'נדה כלכלית-חברתית קונקרטית. "סיסמאות בנוסח ה"עם רוצה צדק חברתי", טובות להנפה בהפגנה, כביטוי תמציתי של יעד מורכב, אבל הן אינן תוכניות פעולה ואפילו לא יעדי פעולה. ההסתדרות אינה יכולה ולא יותר לה לנהל את המדינה במקום הכנסת הממשלה ומוסדות המדינה. אבל היא יכולה בזכות גודלה וארגונה לייצר אג'נדה שתמקד את תשומת הלב הציבורית והממשלתית במספר מצומצם של נושאים קריטיים, ששיפור המצב בהם עשוי לייצר מהפך כלכלי-חברתי בישראל, בסדר דברים זה.
לדעתי, הנושאים בעלי עוצמת ההשפעה המרכזית הם: צמיחה וחלוקה הוגנת של פירות הצמיחה, יציבות מקומת העבודה, השתתפות מירבית בכוח העבודה וצמצום ניכר בתשלומי העברה, פנסיה הוגנת, תחרות ותפוקה, יציבות שער החליפין ותשלומי מס אמת.בקידום נושאים אלה עשויים להיווצר ניגודי עניינים זמניים או ממושכים יותר בין סקטורים כאלה ואחרים של עובדים או מקומות עבודה. המבחן חייב להיות מבחן התרומה המיטבית לכל המשתנים הנ"ל או לרובם. בחלק מהנושאים מדובר בתהליכים מדורגים וממושכים למדי, ובאחרים בהחלטות כמעט אד-הוק ואכיפתן ללא דיחוי וללא היסוס. דרוש כאן שיתוף פעולה הדוק עם הממשלה, שהוא הליך תומך ומקדם את השינויים, וגם מרסן ומאזן כוחות ואינטרסים שרק ארגונים גדולים ו/או עשירים מסוגלים להתמודד מולם בהצלחה.
כך, למשל, בכדי לקדם את הצמיחה, חייבים להתייעל וחייבים להכיר בצורך לשנות את מבנה המשק, לשנע עובדים בין מפעלים וענפים ולהקטין ביורוקרטיה ובזבוזי זמן והון. בכדי להגדיל צמיחה, נדרשים עובדים מיומנים, נדרש הון זמין וזול יחסית, נדרשים תמריצים המביאים לתוצאות כלכליות ברות מדידה ונדרש מורל של ציבור העובדים.
ישראל היא מדינה עתירת יזמות. ביזמות מושקעים הון ישראלי, ידע ישראלי ויכולות והון אנושי איכותי. חייבים לשנות את המגמה שלפיה תוצרי היזמות ברובם "בורחים" משליטה ישראלית, או "בורחים" בכלל מישראל. יזמות עשויה וחייבת ליצור מקומות עבודה שחלק משמעותי מהם ישאר בארץ לאורך זמן.
אחד היתרונות המובהקים של המשק הקפיטליסטי הוא יצירת צמיחה. היזמות, חופש הפעולה, זמניות ההון ופישוט תהליכי הפיתוח העסקי, מקלים על כך מאוד. ומאידך-גיסא, אחד החסרונות הבולטים, שהדור האחרון הוכיח אותם בצורה מוחצת, הוא שקפיטליזם צרוף, החותר "ללא חשבון" לאומי וחברתי למקסום רווחים, מועד במוקדם או במאוחר להסתאבות ושיבוש תהליכים אופטימליים ומכאן לכשלים ככליים קולוסליים.
קפיטליזם כזה גם אינו מהווה מסגרת טבעית, כפי שחשבו רבים, לפיזור הגיוני ואפקטיבי של תוספת ההון הלאומי הנצברת בצמיחה, בין כלל האוכלוסיה. לרוב נצבר רובו בתוך שכבה צרה שלעשירון או שניים, ושאר האוכלוסיה רואה ממנו, אך פירורים אם בכלל.
עניין זה חייב תיקון באמצעות המערכות הרגולטוריות של המדינה, וניתן להשגה בצורה פשוטה, גם אם לא קלה, על-ידי קשירת השכר במשק בכל הרמות לתפוקה ברת מדידה, באופן מחייב וללא כל אפשרות עקיפה. דהיינו חריגה מכללי ההתנהלות הרגולטוריים המחייבים, תחשב עבירה פלילית עם סנקציות חריפות מאוד.
מבחינה עקרונית, אנלוגי הרעיון המוצג כאן ליחסים הכלכליים של הציבור עם הממשל בתחומי המיסוי, במיוחד מס הכנסה. כל תוספת שכר במשק תהיה תלויית צמיחה ברת מדידה, ותהיה כפופה לחלוקה רובדית יחסית מוגדרת היטב. תוספת אינה רק משכורת, אלא גם כל מה שהוא שווה ערך לשכר החייב במס או תמורה כלכלית אחרת (כך לגבי דיבידנד, אופציות, מניות, אג"חים או כל צורה אחרת של השתתפות בהכנסות ראליות).
את הביצוע ניתן להצמיד לכל מקום עבודה, ענף מקצועי, ארגון ממשלתי, לפי העניין, פשטות הניהול וסולמות השכר הנוהגים באותו מקום והרגולטור יחד עם
מבקר המדינה יבדקו את מתאם הביצוע לעיקרון היישום.
באופן דומה, ניתן וצריך להתאים מהלכי ביצוע לכל משתנה מהמשתנים הנ"ל במטרה למקסם את השפעותיהם על התוצאות המשקיות-חברתיות. עניין המדידה חשוב ביותר. כל מה שלא ינוסח בכללים כמותיים ברי-מדידה, ככל הנראה לא יבוצע או יחרוג בצורה ניכרת מהיעדים הרצויים. להסתדרות תפקיד של שותף, ובקר המהימן על העובדים לעיצוב והפעל תהליכי השינוי ומידת התאמתם להשגת התוצאות שהוגדרו בבסיסם.
אם רוצה ההסתדרות להיות גורם בעל גב ציבורי, יכולת השפעה, וערך אמיתי לציבור העובדים בפרט ולציבור הרחב בכלל - כשכל השלושה קשורים זה בזה - זהו כיוון הפעולה שעליה לאמץ.