אמרו חכמים, אסופת דברי ההגות שאמר המלך שלמה בזקנתו בירושלים, לפני ציבור שהיה מתקהל לשמוע אותם אמרם, ולפי כך קראו לה למגילה בהם נתכנסו הדברים מגילת "קהלת". הארה זאת יותר משיש בה עדות לשונית על הורתה ולידתה של המגילה יש בה עדות על מהות החוכמה ותכליתה. מקומה בקהל. בציבור. גם אם יש בה מעלות אליהן אין כל בני האדם יכולים לשאוף לעלות, להם היא שייכת, ואליה יגיעו, אם לא בכוחם הם, בכוח חכמים שיסייעו בידם וירוממו אותם להבין אותה עימהם את החוכמה או מעצם קיומם בעולם בו החוכמה עיצבה את הלכות הכלל ומידותיו והם חיים אותה ונהנים מפריה. כל המדמה לנפשו כי עימו תמות חוכמה, ובחדרי חדריו הוא מתנה עימה לבדו אהבים, בוגד בה. אם הוא פורש אותה לעם אגב סינונה ומינונה על-פי מה שדומה בעיניו כחוכמה שרוב הציבור יכול להשיגה, מתייהר יוהרת שווא ומתגדל לריק ומתוך שהוא מטיל זילות ברבים הוא מטיל זילות בחוכמה עצמה וקומתו מתנמכת וחוכמתו חסרה.
קבל עם ועדה פתח קהלת ספרו באמירה החתרנית כביכול "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" [קהלת א', א-ד']. שבע פעמים נאמר על העולם ועל כל אשר בו כי אין בו ממש, כי הנראות מאוידת כביכול מלכתחילה. אפשר היה לצפות כי רש"י ירכך הדברים ריכוך פדגוגי, אבל לא. "קהלת קורא תגר", הוא מפרש, "ואומר על כל יצירי שבעת ימי בראשית, שהכל הֲבֵל -נקוד פתח לפי שהוא דבוק (נסמך), כלומר, הֲבֵל שבהֲבָלִים הוא". לא השמיים, לא הארץ, לא הצמח, לא כל חי מוצגים כהבל, שהרי נאמר, "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת", אם כן ועל כורחך, רק האדם, כתר הבריאה, בכירה, הוא הבל. מדרש לקח טוב שחיבר רבי אליהו בן-אליעזר ביוון של המאה השתים עשרה מוסיף, "דיבר קהלת על הבלו של עולם שהכל סף וכלה, והדורות נוהגין כמנהגם זה אחר זה, ובונים בני אדם בנינים גדולים, והבונים מתים והבניין עומד, הלא כי להבל יגע". דומה כאילו אין משמעות אלא ליער שקיומו מובטח, אבל כל עץ בתוכו צץ ופורח ונובל וחסר תוחלת ועץ אחר צומח אחריו ליבול בתורו גם הוא חסר תכלית כקודמו. פסימיות זאת קרובה קרבה מסוכנת לכפירה. אכן ואין לתמוה על שהמקורות מעידים כי היו לחכמים היסוסים רבים להכליל ספר קהלת בין ספרי הקדש. "אמר ר' שמואל בר ר' יצחק, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות" [קהלת רבה, פרשה י"א]. אין לך הטיה גדולה יותר לצד מינות מאשר הספקנות הסוחפת הניזונה מתוך עצמה, הכל הבל, ומן ההבל הזה עולה לו עוד הבל כאד מן הארץ.
אבל חכמים לא גנזו את קהלת. הספקנות בראש המגילה האיצה בהם לקרוא בה עד סופה, ומשהגיעו לסופה ומצאו כתוב, "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" [שם, י"ב, י"ג-י"ד], הבינו כי המגילה היא מאבק איתנים בין האמונה לבין הספקנות וסוף דבר, האמונה יוצאת וידה על העליונה. למעלה מזה, מפני ש"הַכֹּל נִשְׁמָע", גם השאלות, גם התמיהות, גם התהיות, גם הספקות, גם הרהורי ייאוש מן הדין, יש לאמונה ההודפת אותם מימד של עומק. היא יוצאת מן המלחמה מחושלת. לולי צרו עליה, לחמה ועמדה בקרב, הייתה פגיעה, רדודה, מקרית ומזדמנת. עכשיו לא רק שניצחה את הספקנות אלא טוותה אותה לתוך טלית האמונה. "אמר רב יהודה משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת... ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו דברי תורה - דכתיב "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", ואמרי דבי רבי ינאי, תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש - יש לו. סופו דברי תורה - דכתיב "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" [שבת ל', ב']. המעגל מושלם. אדם שכולו הבל גוזר הבל על שבעת ימי הבריאה כולה, אדם הנאבק כל ימיו על היראה - למענו ולמען מאבק האיתנים הזה - כל הבריאה כולה נבראה.
רבי ישעיה הורוויץ (1628-1558) בעל המחבר של "שני לוחות הברית" הנקרא על שם ספרו השל"ה, סומך פירושו על הפסוקים הנועלים את קהלת התיבות על דרשה ותיקה, "סוף דבר... ותכלית הכל הוא, 'את האלהים ירא', הם מצות לא תעשה, 'ואת מצוותיו שמור', זהו מצות עשה. 'כי זה כל האדם', כלומר, מהות האדם, הוא רמ"ח אברים (מצוות עשה) ושס"ה גידין (מצוות לא תעשה)", ביחד תרי"ג, ותרי"ג זה כל האדם כולו. (הקדמה לשני לוחות הברית). הספקות בוחנים את האדם. התהיות מנסות אותו. קיום מצוות עשה כגון "ועשית הישר", ומצוות לא תעשה כגון "לא תשנא את אחיך בלבבך", בונות אותו. כדי לעלות בסולמות של "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" צריכים תחילה לגלוש לתהומות של "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" ולכן גם תחילתו וגם סופו של קהלת דברי תורה הם.
המסע הקהלתי הזה אינו מגיע ל "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע" בלי ייסורים. הרי הספקנות עצמה אינה מובנת אלא אם כן קדמה לה אמונה, ועל כן הורתה ולידתה כואבת ככאב של נטישה שיש בו תמיד התרפקות של הננטש על נוטשו. הספקנות היא מצב מתמיד של מאבק באמונה. היא לא התפרקות. זה קל כנראה. היא "פרידה זוכרת" שמאמצת את החיבור. זה קשה משאול. האמונה שבאה אחר הספקנות היא השלמה. והשלמה גם היא ייסורים. "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". מצינו בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' עמוד א' את האמרה הבאה: "תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא". רק מי שהתייסר בספקות מטלטלי נפש, יודע עד מה הדרך אל האמונה כואבת ועד כמה אין רגע בו היא שוכחת את ייסורי מדרך כף הרגל על ערוץ הפקפוקים הפוצעים. לזכור ייסורים הוא להתייסר בייסורים. רק מי שהתייסר בחיים בלי ארץ ישראל יידע להיאבק על ארץ ישראל. היא נקנית במאבק מייסר ומי שזוכר מה היה העולם בעבורו כשלא הייתה בו ארץ ישראל - זוכר בייסורים. וגם עולם הבא, שאין איש בעולם מסוגל להעלות על דעתו מה הוא ומי הוא בתוכו, נקנה בייסורים של העולם הזה, ועל-פי מה שאנו חווים, אם יהיה לנו זיכרון שם, נזכור בעולם ההוא את ייסורי העולם הזה.
חכמי ישראל שחיפשו מקור לאמונה בתחיית המתים מן התורה לא מצאוה מפורשות אבל רמזים נמצאו להם בפסוקים אחדים. אחד מן הפסוקים הידועים האלה הוא, "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" [תהלים פרק פ"ד, פסוק ה']. המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס), מפרש, "לשון עוד נופל בדבר הנוסף על הראשון, דהיינו בשירה שהללוך כבר בעולם הזה, עוד יהללוך לעולם הבא". "כבר" הוא העולם הזה, "עוד" הוא העולם הבא. "כבר" הוא סטאטי. הוא עבר שאינו משתנה. ה"עוד" הוא דינאמי. אין לו גבול. ה"כבר" מת. ה"עוד" מחייה וזוכר עוד ועוד את הכבר. זהו עולם הבא שנקנה בייסורים.
בתהלים פרק ס"א, פסוק ה' אומר המשורר, "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים, אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה". גם אָגוּרָה בְאָהָלְךָ גם אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ הם ביטויים שיריים לנצחיותה של הנשמה, בהיכל ה' שבשמיים. על-פי דרך הלשון היא תשכון שם לעולם, ביחיד, לא עוֹלָמִים, ריבוי. "וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים", שואלת על כן הגמרא [בכורות ל"א, ב'] גם בעולם הזה גם בעולם האמת, בעת ובעונה אחת? אפשר היא משיבה. "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" [שם]. אדם שזוכרים אותו ומזכירים אותו ואף על-פי שנרו דעך אורו לא כבה ועדיין הוא מאיר את נתיבות בניו ואוהביו בארץ הזאת, והם מקיימים תורתו ומורשתו, ומטעימים את בניהם שיולדו להם בתורה שלמדו מן ההולך, הולך זה חי, גם באוהלו במרום גם באוהלי יקיריו למטה, בעולם ההוא, בעולם הזה עוֹלָמִים. הזוכר כאן מחייה את מתו. המת שם מדובב מקברו כאן. אין לך ייסורים גדולים יותר מאשר ייסורי הלב בו פועמת הנחמה הזאת.
בשנת 1990 כותב ג'ק דרידה, הפילוסוף היהודי-צרפתי במסה הקרויה "טעמה של דמעה" דברים על מותו של ידיד קרוב. "להיות חבר זה להתבונן באדם הקרוב לך קרבת נפש, זה לעקוב אחריו בעיניך, זה להעריצו הערצת עמית, זה לדעת באורח האינטימי ביותר, הפצוע, המדמם, שאחד משניכם, אתה או הוא, באורח בלתי נמנע, יהיה עד למותו של השני. יום יבוא, אומרים השניים איש איש לעצמו, ולא נוכל לראות את עצמנו מתבוננים בחברנו, ונישא את דמותו בתוכנו לעוד זמן, ונתבונן בו ולא נראנו והעולם כולו ממנו ניטלנו ישתקף בדמעה רועדת אחת" (תרגום י.מ.).
שמונים שנה לפני דרידה כותב רומן רולן ב'ג'ן קריסטוף', "מי שזכה באושר להתוודע פעם בחייו, לקרבה המוחלטת של לב ידיד אוהב ללא גבול, זכה להתוודע לשמחה שאין קדושה ממנה, שמחה שתהפוך אותו לאומלל לשארית חייו" (תרגם י.מ).
אדם אהוב נפטר, אוהביו אומרים עליו "חבל על דאבדין ולא משתכחין". כל רעיו מנחמים אותו "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". אם לא המקום מנחמו, אין האבל יכול לנחם עצמו, כי אבידתו שאינה משתכחת, יום יום היא אובדת שוב ושוב. אלה הם ייסורים. זאת האומללות. "...היא לא הייתה עוטפת את החי אילולי זכה באושר להתוודע פעם בחייו לקרבה המוחלטת של לב אוהב ללא גבול, לשמחה שאין קדושה ממנה...".