ההנחה שישראל נלחמת בטרור מחד-גיסא אך משחררת מחבלים מאידך-גיסא - זה דבר והיפוכו. מצדם של הפלשתינים, ההנחה היא שהם חותרים לשלום מחד-גיסא, אבל מאידך-גיסא ממשיכים להאדיר ולהעלות על ראש שמחתם זה גם דבר והיפוכו. אין ספק שלגבי ישראל, שחרור הטרוריסטים הוא רוח נגדית בהרתעה של הטרוריסטים ואין ספק שלגבי הפלשתינים ההצלחה בסחיטת שחרור הטרוריסטים היא רוח גבית לעוד ועוד טרור, סחטנות ולחץ נגד ישראל.
נושא המחוות ממשיך להתנהל בעקביות מאז שנת 1993. ישראל העניקה לרשות הפלשתינית מחווה שאפילו האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי, ירדן ומצרים ששלטו על עזה לא העניקו, ואפילו לא האו"ם. ומה קיבלנו תמורת זה? חינוך לשנאה וטרור חסר תקדים, זאת בנוסף להפרת ההתחייבויות של הפלשתינים. "לזכותם" ייאמר, שהם עקביים. הם לא מעניקים לנו שום תקווה, ואנחנו גם "מצליחים" להעניק מחוות, למרות שכל מחווה מעודדת ומחמירה את הטרור נגדנו ואת הלחץ עלינו.
מתקופתו של ראש הממשלה
דוד בן-גוריון ועד שמיר, במיוחד בתקופת שמיר, ישראל לא נראתה טוב בעיני העולם, אך היינו מטרה להערכה גואה מבחינה אסטרטגית. מה שבטוח, עדיף להיות מוערכים אסטרטגית, מלהיראות טוב בסקרי דעת קהל. כשמדובר עלינו ועל ארה"ב, בכל פעם שאנחנו משחררים טרוריסטים, זה מחליש את התביעה שלנו לאמריקנים להחמיר את יחסם כלפי גופים מוסלמים בארה"ב שמממנים טרור אנטי-אמריקני ואנטי-ישראלי, למשל. בנוסף, זה מחליש את קריאותינו לאירופים ולאו"ם להחמיר את עמדתם כלפי הטרור. וחמור מזה, כל שחרור טרוריסטים מראה שישראל נחושה בדעתה ללמוד מההיסטוריה על-ידי חזרה על שגיאות ולא הימנעות מהן.
מנתוני השב"כ ש-60% מהאסירים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור. אנחנו יודעים היום, שמשוחררי עסקת ג'יבריל בשנת 85' היו עמוד השדרה של האינתיפאדה הראשונה, אנחנו יודעים גם שכ-50% לפחות מ-7,000 הטרוריסטים ששוחררו מאז עסקת אוסלו ועד 2000, היו עמוד השדרה של האינתיפאדה השנייה. שחרור טרוריסטים, גם אלו שלא חוזרים לטרור, הופכים לאבטיפוס לגיבורים עבור הרחוב הפלשתיני וכל טרוריסט משוחרר מביא להתגייסות צעירים רבים למעגל הטרור.
לסיכום, שחרור טרוריסטיים מחליש את כוח ההרתעה הישראלי וככל שכוח ההרתעה הישראלי קטן, כך גובר הגל של הצטרפות הפלשתינים למעגל הטרור ולכן, התוצאה היא רווח נקי פלשתיני טרוריסטי והפסד נקי לישראל ולכל מי שרוצה לקדם את השלום והמתינות באזור הזה.