הללויה: סוף-סוף מגיע הסוף לערכות המגן. על פניה התגבשה, אומנם, ההחלטה לבטלן משיקולים תקציביים ובשל תהליך התפרקותה של סוריה מנשק כימי; אלא שמעבר לכך מסתתרת אמת, שלאיש בצמרת אין עוז להודות בה: ערכות המגן אינן יעילות!
בדיעבד זהו בדיוק הזמן להודות: לא היה כל מקום להיסטריה שנוצרה סביב אי-חלוקתן של מסכות האב"כ ל-40% מאזרחי המדינה מחמת הצמצום בייצורן. מצבם של אותם אזרחים "בלי" לא היה גרוע יותר מאלה ש"שפר מזלם" להצטייד בהן.
היה זה
מבקר המדינה בעצמו שגזר על המסכות האלה את דינו לשבט, באשר יש ספק די גדול אם הן מסוגלות בכלל לענות לדרישות של מלחמה שאינה קונבנציונלית, אם חלילה תפרוץ.
כך או אחרת הרי לא בכדי רבצו להן ערכות המגן, במשך שנים ארוכות, באפסנאות המדינה כאבן שאין לה הופכין. אין זאת כי אם בחושיו הבריאים חש חלק ניכר בציבור שאין בהן כדי להגן. למרות המסע ההסברתי הנרחב להצטייד בערכות מבעוד מועד - נפלו הדברים על אוזניהם האטומות של רבים וטובים.
נשף המסכות
בכל מדינה מתוקנת היו השלטונות דואגים, מבעוד מועד, לא רק למסכות תקינות לכלל האוכלוסיה, העונות על צרכי השעה הדחופים, אלא גם מממנים אותן בכספם. לא בישראל, שבה נאחזים עכשיו בתירוץ של תקציב גירעוני הזועק לשמיים ויחד עם זה גם באמתלה שלא נשקפת כל סכנה מיידית.
כך או אחרת, הציבור הישראלי עדיין לא שכח את הפאשלה של אותן מסכות שחולקו במלחמת המפרץ ושהיו מסייעות לו בשעת צרה כמו כוסות-רוח למת. צחוק הגורל הוא בכך שמסכות האב"כ, בהן מדובר, עשויות לסייע, לכל היותר, לתחפושת-פורים, אלא שהחג, תרתי משמע, עדיין רחוק מאיתנו.
בשורה התחתונה אין מקום לקונן על ביטול ערכות המגן המיושנות, שאין בהן כדי לענות על הצרכים הדרושים במלחמה לא-קונבנציונלית. יתר על כן: כל עוד אין ראשי מערכת הביטחון מצטיידים בהן בעצמם - מה לנו, אזרחים מן השורה, שננהג אחרת מהם?