עוגמת הישבן

תחקיר של "דה-מרקר" על תעשיית בתי הקולנוע הישראלית, שראה אור הבוקר, טוען שרשתות בתי הקולנוע הצליחו למחוק כל סימן לתחרות מחירים ביניהן. מבדיקת ארגון אמון הציבור עולה כי ברוב הגדול של בתי הקולנוע בישראל קיים מחיר אחיד - בבתי הקולנוע של סינמה סיטי, יס פלאנט, רב-חן ולב מחיר כרטיס רגיל הוא 38 שקל, ובגלובוס מקס 39 שקל. גם העמלות עבור ההזמנה המוקדמת של כרטיסים דומות - 3.9 שקלים בלב ובסינמה סיטי, 4 שקלים בבתי הקולנוע של יס פלאנט ורב-חן (שניהם בבעלות תיאטראות ישראל) ו–4.5 שקלים בבתי הקולנוע גלובוס מקס. עוד מצא התחקיר, שבעוד שבעולם מתחרות רשתות בתי הקולנוע על מחיר, בישראל החליטו הרשתות הגדולות להסתפק רק במה שהן מכנות 'חוויה קולנועית עשירה'. האמנם?

לפני ימים אחדים הלכתי לסרט. לבדי. סוג של סטייה פולנית כזו, לשבת לבד בחושך (טוב, עם פופקורן ביד). אני אוהב זאת, כי אין ויכוחים על הסרט. זה אוהב צרפתים, זו אוהבת פעולה. זה רוצה ישראלי, זו רוצה מדע בדיוני. חוץ מזה, כל ההוצאה זולה בחצי, אתה קונה רק כרטיס אחד ולא שניים, לא צריך לדאוג מי יישאר עם הקטנה, וגם הפופקורן - אתה קונה רק את הקטן, 20 שקל במקום 40 ואין לך בו שותפים. אבל לא איתמם. יש...לזה גם מחיר חברתי לא פעוט: כשאתה קונה כרטיס נדמה לך שמביטים עליך במבט חומל כאומר 'מסכן, אין לו חברים'. לכאלו אני משיב במבט ה-'אני מבקר סרטים וזו עבודה' - סטייל. הקולנוע אליו הלכתי נקרא "גלובוס מקס" והוא ממוקם במרכז המסחרי 'ישפרו' סמוך לעיר מודיעין. אני מחבבו בעיקר בגלל מיקומו: אני מגיע אליו מביתי שבאחד מיישובי האזור, בתוך כרבע שעה נסיעה, כמעט בלי שום רמזור או צומת בדרך, ותמיד יש חניה מולו וגם לא צריך לעבור בדרך ארבע קומות מסחר קלסטרופוביות. אתה ישר נכנס לתוכו. אבל גם פה יש בעיה אחת ואגיד אותה בטון נימוסי: ניכר שבית הקולנוע משתתף בניסוי מדעי "לנהל בית קולנוע בלא אנשי ניקיון ותחזוקה". הלכתי לסרט "יסמין הכחולה". ושוב צדקה רעייתי לגבי הווטו שהיא מטילה על סרטים מסוימים. זה סרט בינוני מינוס. בהוספת שמו של וודי אלן וקייט בלאנשט – שאכן מבלאנשטת שם ללא הרף - הוא משדרג עצמו לבינוני פונקט. הוא לא מתפתח לשום מקום. לא מחדש כלום ולא מיישן כלום, מהצפייה בו שום נקודת מבט שלי על החיים לא השתנתה - חוץ... - וזה בעצם מה שאני רוצה לספר: ...מהרצפה! המושב שלי, כיסא מספר 1 שבשורה הרביעית, היה שבור! גיששתי את מקומי בחשכה לכיסא המיוחל כמעט נופל בדרך – כי מישהו ציני ורע לב סידר לאולמות הקולנוע בגלובוס-מקס-ישפרו, מדרגות שאחת קצרה ואחת ארוכה. לקצרה סידר תאורה, לארוכה לא. ואז בהחשכת האולם, כולם, לא רק אני, הולכים שם באותו אופן: צעד - ניעה באוויר - נפילה! צעד - ניעה באוויר - נפילה... אז הגעתי לכיסאי! על דביקותה של הרצפה שלא פגשה לדעתי מים וקצת אמה מאז זמן הירדנים, אדבר בפעם אחרת. פתחתי את הכיסא ואופס, מיד נזכרתי בשיעורי הגיאומטריה ובמושג "זווית קהה". או במילים אחרות - המושב שלי נטה לרצפה. התיישבתי נבוך. כשהישבן שלי החל לאותת לי על מצוקתו ניסיתי לדלג אל המושב ליד, זה של 'האין חבר', הזווית של הכיסא שהתקבלה בו הייתה אפילו קהה משל חברו. הבטתי סביב. היו עוד כמה מושבים פנויים באולם, אבל בסמוך לאחד – ישבה אישה, גם בלי חברים בחיים, כמוני. לקום ולעבור לשבת לידה פתאום באמצע סרט עלול להתפרש מה-זה רע! לא? ויתרתי. היה עוד מושב פנוי סמוך לשתי חרדיות קטינות. גם מביך (אני לא זמר, ולא מפורסם). כן, והיו כמה כיסאות פנויים בשורה הראשונה. נותרתי על מקומי מקווה שלא נותר "תסמין כחול" על ישבני. למחרת, חיפשתי באינטרנט את הנהלת רשת גלובוס מקס, שלחתי לה תלונה קצרה ואדיבה על כך. בתוך דקות ענה לי מנהל בכיר ואדיב מן הרשת שתלונתי הועברה לטיפול שירות הלקוחות. הודיתי לו. כלום לא קרה. אחרי יומיים תיזכרתי אותו והבטיח מיד לבדוק. שוב הודיתי. כלום לא קרה עד כה. אז מה אני רוצה להגיד: בשנים האחרונות כולם כל כך עסוקים בלשכנע שהשירות ללקוחות אצלם הוא כזה 'פירסט קלאס' עד שפעולה פשוטה כגון - הרמת טלפון קטן, התנצלות קלה, דיווח שהזווית של הכיסאות התיישרה חזרה, ואולי מתן פיצוי קטנטן בצורת כרטיס חינם או שניים עקב עוגמת ישבן – הפכה למה זה מסובכת?! טוב, לפחות יצא מזה טור.