רוב גדול מכלל תושבי הארצות דוברות הערבית במזרח התיכון הם ערבים על-פי שפתם והשתייכותם התרבותית ומוסלמים סונים על-פי דתם. כמעט חמישית עד רבע מכלל תושבי האזור שייכים לקבוצות מיעוט המאופיינות על-ידי מוצא אתני ולאומי נבדל או על-ידי השתייכותם הדתית הנבדלת. המקרה של המשטר הנוכחי בסוריה של משפחת אסד הנו מקרה מעניין ומשתייך לאותם הצלחות בודדות של מיעוטים להשתלט על השלטון ולהכתיב את רצונו על הרוב במדינה.
את היחס של לעדה העלאווית, ממנה יצא השלטון הנוכחי בסוריה, ניתן למצוא בשני מקורות מעניינים. כך למשל דוח בריטי על סוריה בשנות ה-70 של המאה ה-19 מציין כי "הם שונאים את זה. הסונים מנדים את השיעים, ואלה גם אלה עוינים את הדרוזים אבל הכל מתעבים את העלאווים". בפסק הלכה שפרסם בראשית המאה ה-14 חכם דת מוסלמי-סוני ידוע, אבן תימייה (המזוהה בעיקר כאבי תפיסת הפונדמנטליזם האיסלאמי המודרני), שהיה גם סורי, נאסר על המוסלמים להתחתן עם עלאווים, לאכול מבשר הבהמה שנשחטה על ידיהם ולהיקבר על ידם, וזאת משום ש"העלאווים הם כופרים גדולים יותר מן היהודים ומן הנוצרים, וגרועים מרבים שהם עובדי כוכבים ומזלות".
תולדות העדה ומאפייניה המרכזיים
הכינוי עלאווים הנו מושג חדש יחסית והופיע רק במאה ה-19. המזרחן יוסף אולמרט מספר כי קודם לכן הייתה קיימת קבוצת מיעוט בצפון מערב סוריה, באזור ששטחו כ-6,000 קמ"ר, התחום על-ידי הרים במזרח ובצפון, ועל-ידי העם במערב. קבוצה זו שאנשיה כונו 'נוציירים', הופיעה באזור זה החל בסוף המאה העשירית לספירה. ייתכן, כי מקור השם 'נוציירים' בהרים שבהם התגוררו, ששמם הקודם 'הרי אנצ'אריה' ואפשר שהשם נגזר מ'נוצרים' ובכך מרמזים על כך שיש קשר בין הדת העלאווית לבין הדת הנוצרית, אף שזה קלוש ביותר. כך או אחרת, אלו קיבלו במאה ה-19 שם חדש: 'עלאווים', שם שהרבה יותר קשור לדתם שכן האדם המרכזי בה הוא עלי, דבר שיכול להעיד על קשר כלשהו בינם לבין השיעים. אך גם כאן מציין אולמרט כי "קשר זה בוודאי התרחב במשך הזמן, אולם כיום הוא כה קלוש, עד כי קשה להוכיחו, הואיל והעלאווים אינם נחשבים מוסלמים, אפילו על-ידי רבים מהמוסלמים השיעים".
הדת העלאווית היא, כנראה, ביטוי לערבוב דעות ודתות שונות, שרווחו באזור כשאלו הופיעו בו לראשונה. ניכרים בו יסודות פגאניים כמו למשל פולחני שמש וירח, השפעה מוסלמית (המשתקפת כאמור בשם עצמו) והשפעה נוצרית, המשתקפת בעיקרון השילוש, שכן העלאווים מאמינים שבעולם היו שלוש תקופות היסטוריות שבכל אחת מהן הופיעו שלוש דמויות מרכזיות. ההתגלות המשולשת, לפי תפיסה זו, מורכבת מעלי - המשמעות העמוקה, מוחמד - הצעיף המסתיר את סודות הדת וסלמאן אל פארסי - השער המוליך אל הדת הנכונה. ערבוב זה של מושגים מסביר לטענת המזרחנים את הבוז הגדול שרחשו מוסלמים ונוצרים רבים לעלאווים, החשודים שדתם אינה טהורה. בו בעת, דבר זה מאפשר להם להתחזות למוסלמים לצרכים שונים כששימוש מעניין ברשות הזו עשה גם הנשיא הקודם, חאפז אל-אסד, וכיום נוקט ברטוריקה זו גם בנו, בשאר.
כמו הדרוזים, מתחלקים העלאווים לשני גופים: אנשי הדת המיוחסים ('חאסה') ובני העם הפשוט ('עאמה'), שאינם זוכים להתוודע לסודות הדת. פיצול נוסף קיים בין אלה המבליטים את פולחן השמש לבין המבליטים את פולחן הירח אך עיקר הפיצול הוא בחלוקה השבטית שכן העלאווים מתפצלים לארבע קבוצות שבטים עיקריות שאין ביניהם תיחום גאוגרפי מוגדר. דהיינו, ישנם כפרים בהם בני כל השבטים מתגוררים יחד כשם שישנם כפרים אינטגראליים של בני שבט אחד. לעובדה זו, כפי שמציין אחד המקורות, ישנה משמעות רבה שכן "חברה זו מעולם לא הצליחה לפתח רמת סולידריות פנימית גדול והיא מפוצלת מבפנים, בשעה שעליה להתמודד עם מגוון רחב של אויבים מבחוץ.
הכל בזכות הצרפתים?
עד המאה ה-19 התמצתה ההיסטוריה של העלאווים בדיכוי ממושך שהיו בדומה לשיעים מיעוט נרדף, הנמצא במצוקה מתמדת ומזוהה בעיקר כעדה כופרת מדרגה ראשונה. התפנית החלה עם הופעת הצרפתים באזור, עם קבלת המנדט על סוריה ולבנון ב-1920. השליטים החדשים של האזור ביקשו לנהוג במיעוט במדיניות שנועדה להפוך אותם, כמו את העדות האחרות, שאינן סוניות, לנתמכי השלטון הצרפתי במטרה לבודד אותם מהרוב המוסלמי-סוני. ואכן, העדה העלאווית הייתה העדה הנאמנה ביותר לשלטון הצרפתי, במשך כל ימי המנדט. זאת כדברי אחד המחקרים: "שתי קבוצות הרוויחו מהשיטה המנדטורית: העם היהודי, וגם העלאווים בסוריה, שידעו להפיק תועלת מהשיתוף פעולה עם הצרפתים".
ההתקדמות בסולם החברתי של החברה הסורית בוצע בעיקר על-ידי גיוס לכוחות המזוינים של המנדט. השירות ביחידות אלו איפשר לצעירים עלאווים רבים לממש את הפוטנציאל שלהם. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שבשנות ה-20 וה-30 התבססו הכוחות שהקימו הצרפתים בעיקר על בני המיעוט העלאווי. זו הסיבה גם לכך שמאז נמצאים רבים מהם בצבא הסורי, עד כדי שליטה ברורה בו. נאמנות זו משתקפת גם בדיכוי המרד הדרוזי ב-1925, שבו השכירים העלאווים בצבא הצרפתי שמרו על נאמנותם לאלו שאפשרו להם לעלות על המדים מלכתחילה.
עם הקמת המדינה הסורית החדשה ב-1946 ניסו גורמים בעדה העלאווית להגיע לפשרה. מחד, הם הוסיפו לשרת בצבא ולשמור על הקריירה הצבאית שתרמה להתקדמותם. מאידך, הם זרמו בהמוניהם למפלגות פוליטיות שחרתו על דגלם את השיתוף הבין-עדתי. שלוש מפלגות קלטו אותם ושתיים מתוכן בלטו במיוחד: מפלגת הבעת', כיום המפלגה השולטת בסוריה והמפלגה הלאומית-סורית, המזוהה עם האגף הימני החילוני של הפוליטיקה הסורית. היו גם עלאווים שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית. כך לפעמים נחצו משפחות בין המפלגות השונות, ובעיקר בין שתי הראשונות. "לא האידיאולוגיה של כל אחת מהמפלגות משכה את העלאווים. עצם תופעת הפתיחות של מפלגות סוריות כלפיהם, היא שגרמה הרגשה נעימה של שווים בתוך חברה חדשה".
הדרך לשלטון עוברת בדיקטטורה
מפלגת הבעת' עלתה לשלטון בסוריה ב-8 במארס 1963, באמצעות הפיכה צבאית, כפי שהדבר היה מקובל דאז במדינות רבות בעולם הערבי. עם זאת, בעבור העלאווים, שעלייתם החלה כבר קודם לכן, היה זה בגדר מפנה היסטורי, אשר הגיע לשיאו בהפיכה נוספת ב-23 בפברואר 1966, כשכת קצינים, רובם עלאווים, הפילה מכס השלטון קבוצה של קציני בעת'. כך הגיעו לשלטון הגנרל צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד. השניים היו אומנם עלאווים, אך עקב הפיצולים הפנימיים בתוך העדה, לא חלקו הם את אותה השקפה. "ג'דיד ואסד, בני שבטים עלאווים שונים, הוכיחו כי אין די בהשתייכות למיעוט העלאווי כדי ליצור רמת הזדהות אוטומטית. השסעים הפנימיים של העדה מוסיפים להשפיע, אפילו כאשר העלאווים נמצאים בצמרת השלטון".
ב-1970 נטל אסד את השלטון והדיח את הכת של ג'דיד. בכך יצר לעצמו, כבר מלכתחילה, בעיה עם חלק - גם אם קטן - בתוך העדה עצמה. מאז שלט בה בעצמו עד מותו, וכיום שולט בה בנו. כלפי חוץ מבקשים הם להציג עצמם כמוסלמים, אלא שמרבית התושבים הסורים, המשתייכים כאמור לזרם הסוני, אינם מרוצים מהעובדה ששולט עליהם מנהיג שאביו שקיבל הכשר מכמה חכמי דת מוסלמים שיעים שהוא יכול להימנות עם הזרם הזה באיסלאם. אחרים גם לא מסכימים עם העובדה שאסד הוא בכלל מוסלמי כשגם אלו וגם אלו ברוצים בהדחתו מהשלטון במדינה שבה לראשונה מאז ראשית האיסלאם, יושב בכס השלטון שליט שזהותו הדתית שנויה במחלוקת.
כך נוצר למעשה מקרה יוצא דופן של מדינה, הנשלטת על-ידי מיעוט באוכלוסייה, מיעוט המונה לא יותר מאשר 12-13 אחוז. זהו אפוא הרקע למלחמת אזרחים שבה נמצאת סוריה מאז 1976, בין האוכלוסייה המוסלמית-סונית, לבין השלטון והממסד הביטחוני השומר עליו, כשזה נשלט ברובו המכריע על-ידי העלאווים. המהומות הנוכחיות בסוריות הן המשך ישיר של המקרים של פברואר 1982, כאשר הצבא חיסל באמצעות טבח נורא (25-30 אלף הרוגים) את ההתקוממות בעיר חאמה, העיר הרביעית בגודלה בסוריה. טבח זה, כמו גם שמתרחש כיום מעבר לגבול הצפוני של ישראל, מוכיח כי השלטון של משפחת אסד מוכן לשלם כל מחיר כדי להישאר בשלטון. מבחינתם איבוד השלטון הוא לא רק וויתור על כל ההטבות שזה מביא איתו אלא גם כל מה שהשיגו במהלך ההיסטוריה הארוכה במדינה זו.