שמו המוזר של הרומן "כל סיפור הוא חתול פתאום" (כינרת זמורה-ביתן 2013) נלקח מתחילת המשפט הראשון בספר. בהמשך המשפט הזה מדומה הסיפור לחתול בזכות מספר תכונות המשותפות לשניהם: כמו החתול גם "הסיפור מִתְמַחֵשׁ (נהפך למוחשי) יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו...קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות".
בנוסף לכך שההשוואה הזו של הסיפור לחתול היא הגדרה של המחברת על מהותו של הסיפור, היא בה-בעת גם הבטחה שהרומן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה - הכישרון לכתוב במשיכות מכחול רחבות ובוטחות עלילה רבת דמיון ובעלת ערך המבררת את חידת הקיום: מה קורה לנו אחרי המוות.
על-מנת שלא לחשוף כבר בשלב הזה את כל תוּפינֵי ההפתעות הממתינים לקורא ברומן המשובח הזה, נתחיל במְתַאַבְנִים שבהם מקדמת העלילה את פנינו, והם החתולים. "חתול האשפתות" שבו מדובר הוא חתול שחור חסר שם, שאין לאיש בעלות עליו, המתהלך לו מעדנות בין גדרותיו של בית עלמין עירוני גדול. ניגודו של החתול השחור הוא שונרא, "חתול הבית" של אוריאנה, בתה של דוריטה, שבסצנה של לוויתה נפתחת עלילת הרומן. לשונרא פרווה מוכית בצבע הענן, והוא הקובע בבית את סדר יומה של אוריאנה. שני החתולים יסייעו לקורא לנווט בין שתי הזירות שבהן מתרחשת עלילת הרומן.
שיח המתים
הזירה של "חתולי האשפתות" היא מקום משכנם של המתים היותר חיוניים שאפשר היה לעלות על הדעת. גופם אומנם מתפרק ומתכלה מתחת למצבות השיש ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה כפי שהייתה לפני פטירתם. הוותיקים מביניהם (חלקם ממש מדור תש"ח) מקדמים בסקרנות כל נפטר חדש המצטרף לחלקה שלהם, חלקה מס' 1 בגוש א' של בית הקברות, כי הוא מביא להם מידע חדש על מה שהתרחש בעולמם של החיים מאז שנפטרו. תחילה עובר הנפטר החדש תקופה של הסתגלות למצבו החדש, ועד מהרה הוא מצטרף לשיח המתים - לדיוני "הפרלמנט", שבהם ממשיכים הנפטרים להשמיע את השקפותיהם בנושאים שהעסיקו אותם קודם למותם גם בעולם החיים. לפיכך גם כאן נדירות ההסכמות בין המשוחחים, אלא אם כן מוסב הדיון לנושא המוות. בנושא הזה הם מגיעים להסכמה מלאה, שהרי לא שיערו לפני מותם מה שהתברר להם במותם על הצפוי להם בעולם הבא.
שיח מתים זה מתחדש בתנופה רבה יותר בתחילת כל חודש אזרחי, כי אז נוהגים הנפטרים לרכז בשיחתם את כל האירועים החשובים שהתרחשו באותו חודש בדורם וגם בדורות הקודמים. אָסְפֵי-מידע אלה של הנפטרים תורמים נקודת מבט אירונית-קומית הן לשיפוט אירועים שבעבר, במועד התרחשותם במשפחה, הוערכו באופן מוגזם כטרגיים ביותר, והן לשיפוט אירועים שאותם מציגים יקיריהם בהווה כדרמטיים, בהגיעם לפרוק על לוח השיש של הקבר את מועקות חייהם.
בנוסף לנקודת מבט משעשעת זו על החיים בעולם הזה, תוחמים ריכוזי מידע אלה את עלילת הרומן בגבולות שנים-עשר חודשי שנה אחת, שנת 2010 או זו הסמוכה אחריה. כמו-כן מייצבים איסופי מידע חודשיים אלה את הפרקים המספרים על המתרחש בזירת הנפטרים, ובה-בעת גם תורמים רקע תקופתי לאירועים המתרחשים בזירה האחרת - זירת האהבות והשנאות, היצרים והבגידות, הנימוסים והצביעות, המסעות וההרפתקאות - שהיא זירתם הזמנית של אלה שיום אחד יחותלו גם הם בתכריכים וייטמנו לנצח מתחת ללוח שיש כבד בבית העלמין העירוני.
כפי שחתול האשפתות השחור סייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת המתים, כך "חתול הבית" בהיר הפרווה של אוריאנה יסייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת החיים. פרקים אלה יקדמו את סיפורי המשפחות של שתי נפטרות: משפחתה של קלרה אליאש ומשפחתה של דוריטה לאופר. העובדות שיסופרו בפרקים אלה על שלושה דורות מצאצאיהן (בנים, נכדים ונינים) יצדיקו להגדיר כטלנובלה את סיפורה של כל משפחה. בדומה לטלנובלות המופקות בארצות דרום-אמריקה, שמיליוני צופים בעולם מתמכרים להן, גם האירועים במשפחות של שתי הנפטרות הם אירועים מוקצנים, קורעי לב וסוחטי דמעות.
לא הייתי מעז להגדיר פרקים אלה כטלנובלות, הגדרה הנחשבת ללא מחמיאה בתחומי הספרות היפה, אלמלא השתמשה בה אביגור-רותם עצמה מספר פעמים במרחב הטקסט (למשל, בע' 296), כתזכורת להגדרה שלה, כבר במשפט הראשון של הספר, את מהותו של סיפור, שבדומה לחתול מפתח "יש-מאין" סיפור-מעשה המפתה את הקורא "ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל היתברר בהמשך", וגם כקריצה מתגרה שלה בקורא, על כך שליבו נמשך לדעת מה יקרה הלאה לצאצאי שתי הנפטרות בסיפורים משפחתיים אלה.
הפואטיקה של "הסיפור הנוהר"
אחרי שהובהר כי שני חתולים מזהים לנו שהעלילה נפרשת בשתי זירות מקבילות ושזו נשענת על תשתית כרונולוגית של חודשי שנה אחת - נוסיף עוד עובדה המייחדת רומן זה. אביגור-רותם הצליחה להצמיד בו שתי סוגות-תוכן מנוגדות של הסיפורת. הפרקים המספרים על זירת המתים בבית-העלמין ("העולם הבא") מתבססים על ההנחות של הסיפור הפנטסטי, הנוהג לקבוע לקורא כללים משלו לעולם הנברא בו. ואכן, זירת המתים מתבססת על ההנחה שקיימת הישארות לנפש. והנפשיות הזו של הנפטרים היא לא רק פעילה מאוד, אלא גם ממשיכה את קיומם הקודם. ואילו הפרקים מזירת החיים של בני התמותה ("העולם הזה") מיוסדים על ההנחות של הסיפור הריאליסטי - (כי מה יכול להיות יותר ריאליסטי מעלילה של טלנובלה?) - שלפיהן סיבות קונקרטיות (פיזיקליות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות אידיאולוגיות וכדומה) מסבירות את אופיים השונה של הגיבורים, את מושגי הערך שלהם בנושאי החיים השונים ואת מעשיהם.
כמו-כן תועיל מאוד לקורא ההבהרה הבאה: הפרקים של שתי הזירות אינם מופרדים זה מזה, אף שחלקם הם פרקי סיפור פנטסטיים וחלקם פרקי סיפור ריאליסטיים. אני משער שבהוצאה התחננו בפני אביגור-רותם שתתיר להם להפריד את הפרקים בעזרת שורת רווח ביניהם, ואולי גם לחלק את מאות עמודי הספר למספר חלקים, כדי להקל על הקורא לזהות את המעברים מפרקי זירה אחת לפרקי הזירה השנייה, וגם כדי לאפשר לו לקטוע את הקריאה מדי פעם, אך היא (בצדק) לא ויתרה להם, כי אילו ויתרה, הייתה הורסת בעצמה את הנחת היסוד של היצירה, ששתי הזירות ממשיכות זו את זו ושהן פעילות וחיוניות באותה מידה.
בהתעקשותה על דרישה זו, מזכירה אביגור-רותם עקשן ודעתן קודם בסיפורת הישראלית - את יעקב שבתאי. יתר על כן: היא, יותר מכל מושפעיו האחרים של יעקב שבתאי, ראויה להיחשב כממשיכת הפואטיקה שלו - של "הסיפור הנוהר", הזורם בלא הפרעה מתחילתו ועד סופו - שהייתה כה תובענית מהקורא בשני הרומנים המופתיים שכתב: "זיכרון דברים" ו"סוף דבר". (ואשר לאילוצי הקורא להפסיק מדי פעם את הקריאה, הן למטרה זו הומצאו הסימניות - חוצצים בין דפים, שנועדו להחליף את המנהג המגונה של אלה המסמנים לעצמם את מקום ההפסקה בקריאה על-ידי קיפול פינתם של הדפים).
קומפוזיציה מורכבת
עדות למבנה המגובש של הרומן היא גם העובדה, שהעלילה מתחילה בלוויה (של דוריטה לאופר) וגם מסתיימת בלוויה (של אלסר שירן - לשעבר: שרשבסקי - בעלה של אוריאנה). אך בין שתי הלוויות, שהתקיימו בהפרש של כשנה זו מזו, נמסר המידע על שתי המשפחות, משפחת אליאש ומשפחת לאופר, לא רק מפי המספר היודע-כל, אלא גם מפי דמויות אחדות בלשונן (אוריאנה ומרתה). המידע שמספקים מספרים אלה לקורא הוא מזמנים שונים. לפיכך, אמור הקורא להציב במוחו את האירועים הללו בסדר הזמנים הקווי-כרונולוגי שבו התרחשו במציאות.
המלצה זו תופסת גם לגבי החלק האחרון בעלילה, המתחיל (ע' 287) בתלאות נסיעתה הבהולה של אוריאנה לקוסטה-ריקה, כדי לשחרר את בנה אביעד מהכלא, ומסתיים במותו הטרגי של בעלה, אלסר. חלק זה מצטייר לחלוטין ככרונולוגי, ואף על-פי כן יופתע הקורא, שגם בו כלולים אירועים מזמנים שונים קודמים (כגון: מקורה של טבעת היהלום שהועבר לדוריטה כשי אהבה מבעלה אדורנו, שאחרי שלושים ושתיים שנות נישואין בגד בה עם מזכירתו הצעירה וברח איתה לקוסטה-ריקה, ובאלו נסיבות מצא אדורנו את מותו שם).
האבחנות האלה על הקומפוזיציה של הרומן המרתק הזה - המתירה לסיפור "לנהור בדרכו" ובלי עיכובים מזירה לזירה, ממשפחה למשפחה ומדמות לדמות - משקפות את טיבו של הרומן כיצירה תובענית ביותר מהקורא. ולפיכך הרומן "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של אביגור-רותם, שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות: "ימי צקלג" של ס. יזהר (1958), "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי (1977), "התגנבות יחידים" של יהושע קנז (1986), "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע (1997) ו"חדר" של יובל שמעוני (1999). ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומנים אלה את אמות המידה שעל פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר והן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית.