מאז ימי בראשית למוד עם ישראל סבל רב. אין ילד יהודי שאינו יודע זאת. למעשה, סבלו של העם היה חלק מעצם היווצרותו. במצרים עינו אותנו ארבע מאות שנה ובמצרים היינו לעם. הדבר השאיר את חותמו בבשרנו ובנשמתנו. חותם בל יימחק.
"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". אמת היסטורית שהיא גם תמרור אזהרה. אמת שאפילו הולחנה לחנים שונים ואנו מזמרים אותה מן הגיל הרך. וטוב שכך, שהרי ככלות-הכל - אמת צרופה היא!
אפשר היה גם לומר שבכל דור ודור קמים עלינו מתוכנו החותרים לכלותינו. ממש מתוכנו.
הקאפו הראשון ועם ישראל
רגעי שפל רבים היו בקורות עמנו המיוסר. אך איש לא יחלוק על כך שהקשה בתולדותינו, קשה מִשּׁאול, לאמור קשה מן השאול עצמו, הייתה העבדות במצרים. שם נוצקה תבניתו של הקאפו הראשון (וַיֻּכּוּ שֹֽׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹֽגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּֽוֹם). שם ביזו את מי שבא לגאול אותם מן השעבוד (וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ). שם קמו המלשינים הראשונים שבקרבנו (וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ. הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר). שם נפלו חללים כה רבים עד כי אין לאמוד את מספרם, לא ביחס ולא במוחלט (וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. פי' - אחד מכל חמישה, ויש אומרים אחד מכל חמישים).
אבל שפלה מכל הייתה דרישת מרביתו של העם (אחרי הגאולה, צריך לומר) לשוב למקום השעבוד, למקום השפלות, למקום הרצח, למקום הכי נחות עלי אדמות.
- וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרֽיְמָה
- זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים
מה יכול להביא אדם שפוי להתגעגע אל התופת? אדם שניצל ממנה יבקש אחרי היחלצותו לשוב לגיהנם? למקום בו נפלו כה רבים מאחיו?
אין בנמצא איש הגון שייתן תשובה מתקבלת על הדעת.
אך אם יבוא אדם משתדל או מתחכם ויאמר לי, באין לו תשובה אחרת, כי זה היה אז... לפני שלושת אלפים וארבע מאות שנה... היום זה לא היה קורה - אמשוך אותו בכוח לפינה, אדחוף אותו לחדר, אנעל את הדלת ואסתגר עמו. ואז, אקריא לו בהטעמה ובקול רם -בריטון או באס, מה זה משנה?- אך מילה במילה, מודעה שהוציאה אותי מן הכלים.
מודעה משוקצת ומקוללת זו התפרסמה בעלון ארגון המורים, לא פחות ולא יותר. אלה שבידם אנו מפקדים את נשמות בנינו ונכדינו.
יש בה חזרה מדויקת על הפסוק המקראי מסמר השיער: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרֽיְמָה. ולטעמי אף חמור ממנו בכמה וכמה דרגות. כי גרמניה הייתה קשה ממצרים.
הגרמנים המציאו שיטות מגוונות להרוג יהודים כמה שיותר מהר, יותר זול ויותר "נקי". המשרפות, תאי הגזים, המתות בירייה, דחיפה לקבר אחים בעודך חי, ניסויים רפואיים סדיסטיים, מכות רצח ועוד אלף סוגים של עינויים. כל זה היה מעשה יומיומי. מחיקת צלם האנוש הייתה מוחלטת.
אי-אפשר להתחסד ולומר עד לזרא, שוב ושוב ושוב ועוד פעם ושוב שזו גרמניה אחרת. כי היא לא!
מה לא עושים תמורת אתנן-זונה?
אבל צריך להדגיש פעם נוספת. המודעה המקוללת התפרסמה בביטאון הרשמי של מחנכי ישראל היהודיים. הדוקטור יובל חן, תאב הממון וחסר המצפון, שילם מן הסתם טבין ותקילין לארגון המורים על זכותו להפיצהּ. האם זה מצדיק את הסכמתו של הארגון לפרסום המודעה? מה היינו אמרים לו ביקש בעל המשרד לתלות את מודעתו הארורה על קירות יד ושם? בתשלום, כמובן!
מן המודעה הזו ומן המקום בו ראתה אור הבנתי כמה דברים:
- יש מי שאינם יכולים ללמוד מן ההיסטוריה, כי פשוט אינם רוצים.
- ספסרים לדבר עבירה לא ייעלמו לעולם מן העולם.
- טיפשים שיפלו ברשתם יימצאו תמיד.
- ארגונים שתפקידם לחנך יבלעו בחדווה - בעבור כמה גרושים - את הפיתיון שיטמון לה עורך דין מפוקפק ורודף בצע, שמבקש לעשות קופה על חשבון המשרפות באושוויץ.
זעמתי, כעסתי ולבסוף בכיתי בכי מר למקרא המודעה.
ולא נותר לי אלא לקוות שיימצא בין קוראי שורות אלו אדם נוסף שיבכה כמוני. ואם ייעשה מעשה בקרב ארגון המורים, אומר לעצמי: טוב היה שהתפרצת.
