בנפשם הדבר
נראה שהסערה הציבורית שפרצה בעקבות התאבדותו הדרמטית של הנער דוד א-ל מזרחי לפני כשנתיים, בשל קנטרנות בפייסבוק, לא די בה. גם לא מסע ההסברה שעורכת אימו בבתי הספר ברחבי הארץ אחרי הטרגדיה, כדי למנוע הישנוּת מקרים דומים. אחרת איך זה שלאחרונה שוב היינו עדים להתאבדיות של נערים בגלל נידוי חברתי?
לכן ראוי ששיעורים שבועיים בנושא כבוד הזולת וקדושת החיים ייערכו בבתי הספר בצורה מסודרת, כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, תוך משחקי הדמייה וחילופי תפקידים. שיעורים מסוג זה, הנוגעים לנפש ולחיי התלמידים, חשובים לא פחות משיעורי מתמטיקה, ספרות ואזרחות. מה עוד שמדובר באזרחות נאותה הלכה למעשה.
ביבי בארץ הפלאות
בעיני האזרח הממוצע ממעמד הביניים, או החלש, ביבי חי בארץ הפנטזיות. אלא שעבור ראש הממשלה הנהנתן זו מציאות ריאלית, של מי שסבור שהוא חי בחברת השפע המערבית הבלתי מוגבלת. וכך בארצנו הענייה יחסית, שבה רוב התושבים לא גומרים את החודש, קיבלנו את מדינת ביבי של המיליון העליון.
דומה, שרק בכספי המותרות של ביבי, העומדים על עשרות אלפי שקלים בחודש, אפשר היה לפרנס בנדיבוּת כמה משפחות. שמתם לב, שהעלות הגבוהה עבור סידורי פרחים ומים בלבד, בסך למעלה מ-160 שקל לשנה, היא פי כמה משכר המינימום לקשי יום? ועוד לא אמרנו מילה על סעיף הטיפוח והבישום העולים לנו אלפי שקלים בשנה.
אז מי שיוצר את הפער בין עשירים לעניים, ולוקח מכיסם, הוא לא אחר מראש ממשלתנו, האזרח מספר אחת בישראל. האם לא כדאי שילמד שיעור בצניעות מהזמר המנוח, אריק איינשטיין, שכה אהב?
דוח עגום
בשעה שמשרד הבריאות מקַדם תוכניות לקידום מוגבלים בקהילה, הרי הדוּח שפורסם לאחרונה בנושא, מצביע על נתונים עגומים למדי. רוב האוכלוסייה (61%) אינה מוכנה להשכיר דירות לאנשים חריגים, ומחציתה אינה מוכנה לגור בשכנותם. וזה קורה - לא ייאמן - בעשור השני של שנות האלפיים. מתברר שגם בעידן המודרני הסטיגמות לגבי המוגבלים לא השתנו בגדול.
אז איך זה שהסירוב להשכיר דירות לערבים עורר סערה ציבורית ותקשורתית בגין הטענה לאפליה גזעית, ואילו הרתיעה מהמוגבלים בנושא עוברת בקול דממה דקה? היכן האגודה לזכויות האזרח וכלי התקשורת? האם אפליה על-רקע שונוּת היא לגיטימית? והאם לחברה המסתייגת מהחריגים יש תעודת ביטוח שיום אחד היא לא תהיה בצד שלהם, כאשר אחד מבניה יהפוך למוגבל?
הגיעה השעה להתנער מהדיעות הקדומות כלפי המוגבלים. עובדה היא שהאנשים החיים בקרבתם תורמים לא פחות לעצמם מאשר לחריגים, שרבים מהם מצטיינים ברגשותיהם החמים ובאהבתם לזולת, כמו גם בכישורים אומנותייים. ואכן עזרתם לקהילה מתבטאת לא פעם בעזרה לקשיש ובסיוע סיעודי. די להתנשאות ולאפליה!
התמודדות עם שורשי ההתאבדות
דומני שמלבד התופעה המדאיגה של שיעור המתאבדים הגבוה בקרב הנוער, כפי שפורסם לאחרונה, אי-אפשר להתעלם גם, בדומה לפשיעה, מגיל ההתאבדות הנמוך, ההולך ויורד בהשוואה לשנים קודמות, והוא עומד כבר על הגילאים הצעירים 12 - 13 (אתם קוראים נכון).
משרד החינוך גיבש תוכנית למניעת התאבדות. אולם, לדעתי, לפני שמתמודדים עם עצם התופעה, ראוי לטפל בשורשי הבעיה. אחד הגורמים המרכזיים להתאבדות הנערים הוא הנידוי החברתי. לפיכך ראוי להקדיש שיעורים שבועיים לתלמידים בנושא קדושת החיים וכבוד הזולת, שיהפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אחרת נהיה דומים לאנשי חלם שהקימו בית חולים ליד הגשר הרעוע, שגרם למעידתם ולפציעתם של עוברים ושבים, במקום לתקן את הגשר. זוכרים?
היֶתר והחֶסר
בטור היומי במוסף '24 שעות' של העיתון ידיעות, תחת הכותרת 'להזדקן בכבוד' מוצגים 'חצי הכוס המלאה' והצד היפה של הזקנים, אשר בגילם המופלג הם למודי ניסיון חיים, עתירי חוכמה, מלאֵי חיוניות ושופעים אופטימיות. רבים מהם עדיין פעילים ומתנדבים בקהילה. נראה שיש לצעירים הרבה מה ללמוד מהם.
לפיכך, התבקשה הצגת מחצית הכוס השנייה, זו הריקה, למרבה הצער, כפי שהשתקפה בכתבה במוסף '7 ימים'. היא מצביעה על הצד האחר של הזיקנה - העוני, המחלות והבדידות שהם מנת חלקם של הזקנים, ועד כמה הם זקוקים לעזרה. לתשומת לב מוסדות הרווחה וארגוני הסיוע לקשיש. ועם זאת, גם בתוך החיים האפלוליים של הקשישים ניתן היה לזהות פה ושם חוש הומור והסתפקות בחלקם. כל הכבוד!
קצר וקולע
כל הכבוד לשלמה ארצי שבעטו השנון, מבטו החד ולשונו ההומוריסטית, הייטיב לאפיין בטורו השבועי, במוסף של המדינה, טיפוסים ישראלים, ולתת מדריך שלם בנושא -מגוּון, יסודי ומקיף - בעמוד אחד בלבד. קצר ולעניין, קצר וקולע.
כאיש תקשורת, שלמה, בעל החוש השביעי, הייטבת לעשות זאת, במחי מקלדת, טוב יותר מפסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים, שמקצועם בכך. ניכר בך, בתוך עמך אתה יושב, נטוע בסביבתו, ומרחרח את טיפוסיה לתפארת המדינה והחברה הישראלית.
פסוקו
הגדרה: ביביליון - ביבי והמיליון העליון.