מאז התקרית האחרונה שאירעה בעניינים של החיילים הדרוזים שלא הורשו להיכנס לקריה למחקר גרעיני בדימונה מ"שיקולים ביטחוניים", שב אני וחושב על השניות הדוחה בה מתקבלים בני העדה הדרוזית בקרב תושבי מדינת-ישראל היהודיים. סוד גלוי הוא, כי הדרוזים משרתים שירות חובה בצה"ל ומי המסרב מביניהם לשרת שירות סדיר - דוגמת המקרה האחרון של סרבן השירות הדרוזי - ימצא עצמו ניצב בפני הליכים משפטיים ובפני סיכון של מאסר בכלא צבאי, כדינו של כל משתמט אחר, בלא סיבה מוצדקת שהיא, משירות סדיר בצה"ל.
בכל הכבוד הראוי, חלפו עברו להם הימים בהם נסגרו בני העדה הדרוזית אל תוככי גדודים משלהם. נכון, קיים גם כיום "גדוד חרב", שהינו גדוד חי"ר בו משרתים בני העדה הדרוזית והצ'רקסית, שהיה גם הגדוד הראשון שנכנס לשטח לבנון, במלחמת לבנון השנייה. גדוד זה הנחשב לגדוד לחי"ר מעולה, כולל בשירותיו לא רק דרוזים וצ'רקסים, אלא גם יהודים. יחד עם זאת, איש אינו מונע מבני העדה הדרוזית לשרת בכל יחידה ובכל גדוד צה"לי בה יבחרו הם והדרוזים השתלבו בכל זרועות צה"ל, קרי, בזרועות האוויר, הים והיבשה.
לא מקרה מייצג
המקרה המביש שאירע בקריה למחקר גרעיני בדימונה, אינו מקרה מייצג, אלא מקרה חריג, דווקא. כל עוד לובשים בני העדה הדרוזית את מדי צה"ל או מדים של מי המשרתים בשירות דומה, דוגמת שירות בתי-הסוהר, משטרת-ישראל ושאר מדים המייצגים זהות והזדהות עם המדינה, זוכים הם ליחס של שוויון דוגמת שאר אזרחיה היהודיים של מדינת-ישראל. הבעיה האמיתית של יחסם המפלה של אזרחיה היהודיים של מדינת-ישראל מתעוררת, שעה שהדרוזים שסיימו את שירותם במסגרת צה"ל או כוחות הביטחון מבקשים לממש את זכאותם כשאר אזרחי המדינה היהודיים. אז - ובעיקר אז - נתקלים הדרוזים המשוחררים הטריים משירות חובה בצה"ל ביחס מפלה.
אמר לי פעם אחד מידידיי בן העדה הדרוזית, כי: "כל עוד אני נמצא בתוך במסגרת הצה"לית אני שווה זכויות. ברגע שאני פושט את המדים אני הופך לערבי מן השורה". דברים נכונים ומקוממים אלה, מראים ומנכיחים את יחסה הצבוע של החברה היהודית לציבור הדרוזי. מעבר לכל הדיבורים היפים בדבר שותפות גורל והדיבורים בדבר חיים משותפים, עדיין אורח החיים הדרוזי והעובדה שהעדה הדרוזית, במקורה, הם בני עדה במזרח התיכון המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאיסלאם השיעי במאה ה-11 ועובדת היותם דוברי ערבית בניב מיוחד גורמת לחלקים ניכרים באוכלוסייה היהודית, בישראל, לראות בהם חלק בלתי נפרד מהמגזר הערבי.
נקל להבין לליבו שדל צעיר דרוזי ששירת קרוב לשלוש שנים שירות צבאי מלא בצה"ל, שעה שהוא יוצא אל החיים האזרחיים וסופם של דברים מוצא הוא עצמו מופלה החברה היהודית-ישראלית. גם אם אין מי המטיחים בפניו של צעיר כזה, כי הוא "ערבי" מבחינת השתייכותו הכללית והכוללנית למגזר הערבי שאינו נושא בנטל שירות צבאי, הרי אין הוא יכול להימלט מתחושה זו, המוטחת בפני, בדרכי עקיפין.
כל עוד לא נלמד להתנער מהדעות הקדומות שלנו ונלמד להעריך באופן מוחלט - ולא מן הפה ולחוץ - את מי שקשרו את חייהם וגורלם עמנו, לא תהיה שותפות אמת ושוויון של ממש, לבין העדה הדרוזית בישראל. דווקא בגלל השונות באורחות חייהם של הדרוזים מאורחות חיינו אנו, דווקא בשל הקושי שלהם להיבדל מבני המגזר הערבי, הרואים בהם "בוגדים", דווקא בשל יכולתם לתרום למאמץ הישרדותה היומיומי של מדינת-ישראל, חרף הלשון הערבית השגורה על פיהם, חייבים אנו בכבודם. מי יתן והתקרית האחרונה בקריה למחקר גרעיני בדימונה, תביא עמה שינוי, בהתייחסותה ובהתנהלותה של החברה היהודית-ישראלית כלפי בני העדה הדרוזית, החיים בישראל.