לאט-לאט, אבל באופן שיטתי ועקבי מתעורר קהל הצרכנים בישראל משנתו העמוקה ומגיב באופן חריף כלפי העושק הצרכני, שבו נעשק הוא מדי יום ביומו. הדברים נכונים בעיקר כלפי רשתות המזון וזכיינים העוסקים בתחום זה, אשר לפי פרסומים שונים מגיע מתח הרווחים שלהם למאות אחוזים, על חשבונו של הציבור. טענות מסוג "לא מתאים לכם, אל תקנו אצלנו", אינן נופלות עוד על אוזן קשבת. הכל מבינים כי לא ניתן להטיח בצרכני המזון - ובעיקר בצרכני רשתות המזון - כי יכתתו רגליהם בשווקים, כדי לאתר מחירים מוזלים, שעה שהמחירים ברשתות המזון אינם מחירים הגבוהים, במעט ממחירי השווקים, אלא מדובר בפערים של מאות אחוזים.
כעת עומדים על הכוונת של דורשי הפחתת המחירים, דוכני הקפה המוצבים במרכזים הציבוריים, אם בצורה של עגלות קפה ואם בכל דרך תצוגה אחרת. לאחרונה פורסם, כי סגן שר האוצר, ח"כ
מיקי לוי התרעם על כך, כי הוא נאלץ לשלם מחיר של 17ש"ח לכוס קפה בנמל התעופה באילת. הדבר אירע במהלך דיון בשאילתה שהגישה ח"כ
תמר זנדברג לסגנית השר לבטיחות בדרכים, ח"כ ציפי חוטובלי.
לפי ידיעה שפרסם העיתונאי עידן יוסף ב"
מחלקה ראשונה" עולה, כי בתשובה לשאילתה הבהירה סגנית השר, כי מחירי המוצרים ייקבעו על-ידי הזכיין בהתאם למדיניות המחירים שלו וכמקובל בתנאי שוק חופשי, אך הרכבת לא הסתפקה במנגנון זה וקבעה בחוזה זכות פיקוח מפורשת על המחירים, לרבות מתן אפשרות להורות על הפחתתם. בנוסף, החוזה כולל מנגנון קנסות אשר יושתו על הזכיין על-פי הצורך, במקום שבו לא ייענה לדרישתה של הרכבת להתאמת מחירים למחירים המקובלים.
מידיעה זו עולה עוד, כי מתוך התחשבות בטובת הציבור, כדברי חוטובלי, החליטה הרכבת לראשונה להוסיף אמות מידה איכותיות לבחירת הזוכה, והוחלט בצעד חדשני לשתף את ציבור הנוסעים בקביעת הזוכה במכרז. בהתאם לכך, במסגרת המכרז וכחלק מהותי מתנאיו, פורסם על-ידי הרכבת סקר שבו אפשרה הרכבת לציבור הנוסעים להצביע ולהיות שותפים להחלטה מי יהיה הזכיין אשר יפעיל את דוכני הקפה.
הכסף - של הציבור
עצם העובדה, כי גוף דואופלי דוגמת
רכבת ישראל, מחליט לשתף את הציבור בשאלה: מי יהיה הזכיין אשר יפעיל את דוכני הקפה המוצבים ברציפים וגם/או במרכזים הציבוריים המופעלים על-ידה, מהווה התקדמות של ממש בחשיבה בדבר מתן מדרס רגל לציבור, בכל הקשור לשימוש הנעשה, באופן עקיף, בכספיו הוא. ברור הדבר, לכל הדעות כי זכייני הקפה אינם מוכרים את מרבית תוצרתם לעובדי רכבת ישראל, אלא מרבית לקוחותיהם הינם ציבור הנוסעים העושים שימוש ברציפים ובמרכזים הציבוריים, אגב השימוש העיקרי הנעשה בהם - הגעה לתחנות היעד שלהם באמצעות שירות הרכבות שמפעילה רכבת ישראל.
החשיבה - החדשנית לכשעתה - של שיתוף הציבור הרחב, אינה, לצערי הרב, מנת חלקם של מרבית הגופים המתקשרים בהסכמי זכיינות עם מוכרי קפה ושאר תופינים במרכזי מכירה ובעגלות, המוצבים בשטחים הציבוריים, המצויים בבעלותם וגם/או המוחכרים להם וגם/או הנמסרים לשימושם השוטף, בכל דרך אחרת שהיא. הדברים נכונים במיוחד לגבי אוניברסיטאות, בתי-חולים ושאר מוסדות שבהם הקהל המצוי בהם מהווה - בפועל ולמעשה - קהל שבוי, לכל דבר ועניין. קהל שבוי הינו קהל שאינו בן-חורין לשלוט על זמנו ואינו יכול ליטוש מרכזים ציבוריים, כל אימת שהדבר נראה לו, דוגמת הקהל המבקר בקניונים, היכול לסיים שהותו בהם, בכל עת שירצה.
בכוונת מכוון מפרידים ומבדילים אנו בין הקהל העושה ימיו - ולעתים גם לילותיו - במוסדות דוגמת בתי-חולים, אוניברסיטאות ומוסדות דומים להם, לבין הקהל המבקר בקניונים, נכון הדבר, כי בספרות המקצועית העוסקת בהרגלי הצריכה והקנייה של סוגי קהל שונים, רואים בכלל המבקרים באוניברסיטאות, בבתי-חולים ובקניונים, גם יחד, אותו סוג קהל - קרי, מומחים בתחום הצרכנות והצריכה רואה בכולם, בצוותא חדא, "קהל שבוי".
בכל הכבוד הראוי רואים אנו להפריד בין הקהל העושה ימיו - ולעתים גם לילותיו - במוסדות דוגמת בתי-חולים, אוניברסיטאות ומוסדות דומים להם, לבין הקהל המבקר בקניונים, כאשר הפרדה זו יסודה בכך, שבשל לוח זמנים קצוב והתחייבות המוגבלות לשעות ביקור או שעות הרצאות דווקנית, אין קהל זה, יכול לצאת ממוסדות אלה ומהמרכזים הציבוריים, כל אימת שהדבר נראה לו. הפרדה זו, מהווה גם בסיס ויסוד מוסד לתפיסה האמורה להתפתח ולהתקבל בפסיקה הציבורית-צרכנית העתידית של בתי-המשפט בישראל, שיכירו בזכות תביעה ציבורית של מי מנציגי "קהל שבוי", זה במקרים של הגשת תביעות ייצוגיות וגם/או במקרים של הגשת עתירות ציבוריות, הן כלפי מי שאפשרו לרשתות מזון ומשקה וליחידים למכור מוצריהם במחירים בלתי ראויים, במרכזיים הציבוריים שבשליטתם והן כלפי רשות מזון ומשקה ויחידים, המוכרים מוצריהם במחירים בלתי ראויים, במרכזים הציבוריים.
עדיין לא נשמע קולם של בתי-המשפט בתחום זה, מן הסיבה הפשוטה שטרם הוגשו תביעות מסוג זה לבתי-המשפט, בישראל, יחד עם זאת לא מן הנמנע הוא הדבר, כי בתקופה הקרובה תוגשנה תביעות מסוג כזה לבתי-המשפט השונים ברחבי הארץ. תביעות כאלה ניתן לבסס הן על עילה של חוזה שנכרת לטובת צד שלישי, לפיהן היה על הגופים הציבוריים לשקול שיקולי טובת הצרכניים עת חתמו הם על הסכמי זכיינות עם זכיינים מכירת מוצרי מזון ומשקה בשטחים הציבוריים שבשליטתם. משלא עשו הם נפתחת לכאורה נגדם עילת תביעה, על בסיס הזנחת טובת ציבור הצרכנים. ניתן לנסות ולבסס עילת תביעות שכאלה גם על בסיס עיקרון הרשלנות.
עיקרון נוסף שעליו ניתן לבסס תביעות מטעם ובשם הציבור נגד רשויות ציבוריות וגופים דואופליים, הוא עיקרון היותה של רשות ציבורי וגם/או גוף דואופלי מסוג בתי-חולים, רכבת-ישראל ומוסדות דומים להם, בבחינת נאמנו של הציבור. על בסיס זה ניתן לבסס עילת תביעה שיסודה בהפרת חובת הנאמנות של הרשות וגם/או גופים דואופליים, שלא שמרו על אינטרס הציבור בעת כריתת וחתימת חוזים עם רשתות מזון ומשקה ואף יחידים, בקשר להספקת על-ידם, בשטחים הציבוריים, בהם עושה הציבור שימוש יומיומי ותכוף.
