א. כבוד?
החלטת אוניברסיטת חיפה לא לכבד את פרופ' ישראל אומן בתואר ד"ר [לשם] כבוד בשל דעותיו אינה מפתיעה, והנה
קלון לאוניברסיטה – כיוון שמלמדת יותר מכל על טיבה. חתן פרס נובל אינו ראוי לשמאל הקיצוני, שהשתלט על אוניברסיטת חיפה, כיוון שהוא יהודי דתי, שאינו חושב כמותם, שמותר לנו להתאבד לאומית, כדי להגשים הזיות מטורפות.
לו הייתי ד"ר כבוד של אוניברסיטת חיפה, הייתי טורח להשמיד כל ראיה לעובדה מבזה זו.
עבדתי שנים ביחסי ציבור של אוניברסיטאות, ואני מכיר על בוריו את ההליך המוזר בלשון המעטה של אישור ד"ר לשם כבוד למי שאינו תורם נכבד (ברוב המוסדות מיליון דולר ויותר). במקרה מסוים הוצע באוניברסיטת תל אביב להעניק ד"ר כבוד ליצחק בן-אהרן – דמות שנויה מאוד במחלוקת. המתנגדים ציינו, כי הגיב בצורה קשה ולא-דמוקרטית על תוצאות הבחירות במאי 1977 (ה"מהפך"). פלפול תלמודי היה קל וחומר ליד הפלפול של חכמי שיח' מוניס, שצידדו בבן-אהרן הבולשוויק. ליתר ביטחון, העניקו את התואר באותה ההזדמנות גם לד"ר יוחנן בדר מהליכוד.
וזו רק דוגמה קלה לצוקהרה המשולשת עם בורג מתומן של מעניקי תוארי הכבוד. ברוב המקרים צריכה האוניברסיטה את הכבוד, כדי שקהל יבוא לכבד את תורמיה הכבדים; ולא המקבלים תוארי כבוד צריכים אותה. לכן, לרוב, התהליך סודי, ואסור שייוודעו טעמיו.
במקרה של פרופ' אומן – הוא כבר פרופסור מלא (מן המניין ואמריטוס – גמלאי בעברית), בעל דוקטוראט של ממש מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), אב שכול וחתן פרס נובל. והוא ענק באלפי מספרים – ולא רק גדול – על אוניברסיטת חיפה.
ב. מקארתיזם
בשנות החמישים הפעילה ברית-המועצות את השוטים השימושיים שלה, שהתארגנו ב"תנועות השלום", כדי לחפות על פעילותה החתרנית. בין השאר, התקיפו השוטים השימושיים את גזר-הדין במשפט בני הזוג רוזנברג, שריגלו עבור הרוסים. מה לא נאמר על המשפט, והנה מסמכים שהתפרסמו אחרי התפרקות ברית-המועצות, גילו, שכל ההאשמות נגדם נכונות.
מאז שנות החמישים הפך המונח, "מקארתיזם" (על-שמו של הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי מוויסקונסין, שרדף בחמת-זעם את תומכי הקומוניזם) למלת גנאי.
שיטותיו של מקארתי היו מגונות, אך צריך לזכור, כי כיום אנחנו יודעים, שעקרונית צדק: הממשל, החברה, האקדמיה, התיאטרון ותעשיית הסרטים האמריקניים, ולא רק הם, נחדרו על-ידי תומכי ברית-המועצות, שחלקם גם ריגלו עבורה.
ואיני מדבר רק על-כנופיית ארבעת המרגלים הבריטיים, "רשת קיימברידג'" (דונלד מקלין, קים פילבי, גאי ברגס ואנתוני בלאנט, יועץ המלכה), אלא גם על רוברט אופנהיימר, שהעביר את סודות האטום לרוסים (וכמה ממדעני פרויקט מנהטן בצדו) ודומיו.
מעניין, שצווחני, "מקארתיזם!" אוטומטי הם המדכאים אצלנו את
חופש הביטוי ואת חופש המחשבה – כולל בתקשורת ובאקדמיה.
ג. עסקת טיעון
הפרקליטות ברוב חוכמת חלמיותה, עשתה עסקת טיעון עם מחבל. לא נורא. לשם כך מינו עכשיו פרקליט מדינה.
שי ניצן יעזור ל
יהודה וינשטיין, הרועץ המשפטי לממשלה, להרוס את שארית האמון במערכת המשפט ובמערכת האכיפה.
וברקע מסתמנת עוד עסקת טיעון – עם שושן ברבי, שדרס בנתניה שלוש נשים, והפקירן למוות. "זו תאונה שכמוה יש עשרות ואין סיבה להחמיר עמו", צוטט מוטי כץ, פרקליטו. והוא צודק. ד"ר אביגדור קלגסברג, פרקליט צמרת, כמעט קיבל צל"ש מבית המשפט על שדרס למוות אישה ואת ילדה. לכן, מן הצדק לא להחמיר עם ברבי.
ד. האמת תצוף
קצין חינוך ראשי – גוף אנאכרוניסטי, שריד לבולשביזם הדורסני, ששלט ברמה בארצנו ובצבאנו – אסר להקרין את הסרט "בית-לחם" בפני חוגרים בצבאנו. למרות שהגיע הזמן להיפטר מסרח-העודף הזה, שמשמש מקום מקלט למשתמטים במדים ולבני מקורבים ומיוחסים, שצרים אתר ל בזבז את "שירותם הצבאי" קל"ב, אני מסכים עם החלטתו.
למרות שאני בעד חופש הביטוי ונגד צנזורה, כמעט בכל מחיר – אין מקום לסרטי תעמולה נגד המדינה בצבא.
האגדה, שצריכים דיון חופשי, והאמת תצוף ותנצח, מעניינת. אם כך, למה לא להקרין בצבא – לקראת יום השואה – את סרטיה של לני ריפנשטאהל, בימאית החצר של אדולף היטלר?! גם היא לא כל כך אהבה יהודים.
זכותו של ארגון ממלכתי, כמו הצבא, לקבוע מה ערכיו, ולאסור חריגה מהם. אלא שהרמטכ"ל, ראש אכ"א, קצין חינוך ראשי ואחרים משתמשים בסמכות זו ביד רחבה, ודואגים לחופש דעה בצבא – אפשר להביע בו רק את הדעה המאושרת. מרצים, כותבים ובימאים, שחרגו מהקו הדק – מוחרמים. אני מכיר זאת היטב על בשרי – הן מכהונתי כעורך כתב-העת מערכות, והן לאחר פרישתי ומניסיונם של כמה ממכריי. ובאחרונה הובא לידיעתי, כי נאסר להקרין בצבא את הסרט התיעודי, "אם תמשוך צפונה" של יעל ושל ד"ר ארנה מוקדי-שביט, המספר את סיפור לחימתו של רס"ן ד"ר רפי מוקדי, אביה של ארנה, ואת סיפור נפילתו בהבקעת חטיבה 8 לגולן במלחמת ששת הימים ואיתורו. הסרט החשוב מספר בפשטות סיפור קרב, שיש לו לקחים מבצעיים וערכיים, אלא שהוא מצביע על ליקוי במערכת הצבאית; ולכן החרימוהו.
ה. ספרות מֽטעם
מחלקת היסטוריה בצבא עוסקת שנים רבות – כמעט מאז היווסדה – בהסתרת ההיסטוריה של צבאנו. פתאום (אולי לקראת פרישת פרופ' אלון קדיש מניהולה), הוציאה בבת-אחת ארבעה ספרים על מלחמת יום הכיפורים:
"מלחמה ביום הכיפורים" לשמעון גולן, ראש התחום לחקר הרמה האסטרטגית במחלקת היסטוריה, הנו תיאור מפורט של קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמה. ספר עבה במיוחד, שיתרונו היחיד, כנראה, הוא במקורותיו הראשוניים.
"עד קצה היכולת" לאילן סהר, שהיה קמ"ן חטיבה 7 במלחמה, הנו סיפורה של חטיבה 7 במלחמה.
"תולדות מלחמת יום הכיפורים" אלחנן אורן מתאר כללית את המלחמה, והתעכב כיוון שמפקדים בכירים העירו הערות, ויישומן לא התאפשר. אומרים, שמחלקת היסטוריה חיכתה עד שאריאל שרון הלך לישון ועד פטירתו של אלוף ישראל טל, כדי שתוכל לפרסם את הספר, שיש ביקורת קשה על דיוקו ועל יושרת כתיבתו.
"גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" ליואב גלבר, הנו סיפור לחימת הגדוד, שכתב היסטוריון, שהיה במחלקת הקצינים, שהסתפחה לגדוד במלחמה, אך הדבר אינו מצוין בחוברת, שמסווגת כ"פנימי", ולכאורה אינה לעיון הציבור.
רוב הצבאות בעולם – פרט לצבא האדום הסובייטי – דאגו לפרסם היסטוריה רשמית של מלחמותיהם מיד אחריהן. לצבאנו הכושל והמסואב יש דרך אחרת – הוא קובר את הבושה, ואינו מפיק ממנה לקחים. בעיני ראשי צבאנו, מבחנו של ראש מחלקת היסטוריה הוא במקלות, שישים על גלגלי ההיסטוריונים, שניסו לתאר את מעשיהם. מבחינה זו – פרופ' קדיש כמעט שהצליח.