המרפסת שנפלה מן הקומה השמינית בעיר חדרה מתווספת לרשימה אינסופית של חלקים ואלמנטים לבניה שצנחו מבניינים לאורך השנים בישראל. מדובר במחדל פיקוח שגובה קורבנות, אך משרד הבינוי והשיכון על גלגוליו, הרשויות המקומיות וגורמי הפיקוח מזלזלים בו ומפקירים את הנושא כמו את הנפגעים ממנו.
תופעה של צניחה וקריסה של חלקים מבניינים ומתשתיות היא עניין שכיח בישראל. הסערה האחרונה העיפה ממקומם עמודי חשמל, שלטים, פרגולות, סככות, רמזורים ודברים אחרים רבים נוספים שקצרה היריעה מלהזכיר את כולם. זה מוכיח פעם נוספת כי אין כל פיקוח ארוך על אלמנטים בנויים בישראל וכי המשתמש בהם עושה זאת על אחריותו בלבד.
כיום פרק הזמן המקסימלי שקבלן אמור להיות אחראי על מעשה ידיו לפי חוק התכנון והבניה הוא חמש שנים בלבד ולגבי אלמנטים מסוימים אחרים נקבע פרק זמן של שבע שנים. זו שערורייה ממש והסרת אחריות מכוונת לגבי טיב הבנייה ותוצאות מחדלי בניה.
לא ייתכן שבניין אשר אמור להיות בשימוש לאורך כשמונים שנה במתכונתו המקורית ולפי המקובל, יהיה באחריות רק שנים ספורות ובודדות. זו חוסר אחריות איומה שבגינה אנו נתקלים בתופעה החמורה הזו, של נפילה, צניחה וקריסה של אלמנטים בנויים.
זה נראה מוזר שרכב נבדק כל שנה על-מנת שיקבל אישור על היותו בטוח ותקין לשימוש. ומן הצד השני בניינים המשרתים מאות אנשים בו-זמנית ובהם מערכות גדולות ובעלות פוטנציאל סיכון גבוה, מופקרים ומוזנחים ללא בדק וללא תחזוקה. תחזוקת מערכת החשמל בדירות מגורים לשם דוגמה, היא וולונטרית והביקורת עליה ועל מצבה הופקרו לחוסר המודעות של הציבור הרחב.
התושבים מתגוננים באמצעות רשתות ברזל
ישנם בניינים שנשירה אצלם היא מחלה כרונית. לאורך כל קו החוף של ישראל, בשל בשפעת המליחות והשמש הקופחת רווחת התופעה של צניחת שיש. בבניינים רבים הותקנו רשתות ברזל לשם הגנה. זה מכוער, אך כאמור בשל המצב הלקוי של הבניינים, אין ברירה. הרשויות המקומיות הגבילו בשנות התשעים את החיפוי והציפוי של קירות הבטון בבניינים משימוש בפסיפס שרווח עד אז. זאת משום שהתברר שהוא לא עמיד ונוטה לנשור עם הזמן. ואולם את הנעשה עד אז לא תקנו ולא החליפו. זה הפך עם הזמן למפגע שרק הולך ומתדרדר.
על אלמנטים העשויים מתכות והמוצמדים לבניינים כגון אנטנות ומעמדי מזגנים שמחלידים ושנוטים להיות רופפים ולנשור לאחר עשרות בשנים אין כל פיקוח וגם הם חלק מהסכנה שבתופעה.
באווירה כזו, שבה כל כך הרבה אלמנטים מסוגים שונים נופלים תדיר מבניינים מן הצד האחד ואין כל מנגנון פיקוח מוסדר ארוך מבחינת הזמנים ומקיף מבחינת התחומים מן הצד השני, זה לא מפתיע שגם מרפסות נופלות בבניינים חדשים כמו הבניין בחדרה. כשזה לא קורה בבניין חדש, זה קורה כמעט בכל בניין ישן בן עשרות שנים. לאחר אסון אוסרת העירייה על השימוש בבניין ודורשת חיזוקי קונסטרוקציה וגם קובעת את הבניין כמסוכן.
נשאלת השאלה: למה לא לעשות את הבדיקה ולדרוש את החיזוקים לפני שהאסון קורה? ומאחר שניכר שאין לרשויות המקומיות כל רצון לנקוף אצבע בעניין, מדוע הממשלה לא מחייבת את משרדי מהנדסי הערים לערוך בדיקה וסקר לגבי חוזק ועמידות בניינים ושיהיה יסוד לדרישה לחיזוק אם נדרש?
בין גשר המכביה, אסון אולמי ורסאי והמרפסת הנושרת בחדרה מחבר חוט מקשר של חוסר אכפתיות משווע. היום זו מרפסת, מחר זה עלול להיות בניין שלם.