בין ואנונו לפולארד

אם היו שואלים אתכם, מיהו האיש אשר 28 שנה אחרי שנכלא בשל עבירות ביטחוניות, ממשלה מסוימת אינה מאפשרת לו לנוע בחופשיות, כנראה הייתם חושבים על יונתן פולארד. אבל זאת אחת התשובות. התשובה הנוספת היא מרדכי ואנונו. בדיון השבוע בבג"ץ בבקשתו של ואנונו לאפשר לו לצאת מהארץ טען פרקליטו, עו"ד אביגדור פלדמן, כי המידע שבידי מרשו הוא בן 28 שנים, ולכן קשה לטעון שמדובר עדיין במידע רגיש שעלול לפגוע בבטחון המדינה. האמת היא, הדברים שואנונו נחשף אליהם, הם דברים שאינם משתנים בכלל, או משתנים לעיתים רחוקות. ואנונו נחשף לנוהלי העבודה בכור בדימונה ולפעילות שם. הוא יודע איך הדברים עובדים ופועלים. מידע כזה הוא עדיין רלוונטי, כי מדובר בדברים שלא משתנים; חוקי הפיזיקה לא משתנים. כל מה שהוא יודע עדיין תקף ופעיל. הטענה שעברו 28 שנים אינה רלוונטית בכלל לדיון העוסק בסוגיות אלו. יש לזכור: ואנונו נשפט, נכנס לכלא וריצה את כל תקופת מאסרו. הוא, מה שנקרא, "החזיר את חובו לחברה". אבל המוטיבציה שלו לחשוף את הדברים לא פחתה. ישנה אפשרות רבה, כי אם תינתן לו האפשרות לצאת מהארץ, במקרה הטוב הוא יפנה לכלי תקשורת זרים וינסה למכור להם את המידע. במקרה הפחות טוב, אנשים שטובת מדינת ישראל נמצאת בתחתית מעייניהם, ינסו לשים את היד על ואנונו ולהוציא ממנו את המידע שברשותו. דבר הפוך הוא במקרה של פולארד. פולארד התחיל בחודש האחרון את שנתו ה-29 בכלא (הוא נכלא בנובמבר 1985). הסיכוי שפולארד יודע מידע מסווג רלוונטי לאחר כל-כך הרבה זמן, הוא אפסי. וגם אם כן, הדברים היחידים שיכולים להיות בעלי תוקף לאחר כל-כך הרבה זמן הם שיטות פעולה. בגלל החשיבות של השיטות, סביר להניח שהן הדבר הראשון שהעביר למפעיליו בישראל. ובמקרה הגרוע ביותר, מה יכול לקרות? פולארד יעביר מידע מסווג על האמריקנים לישראל? אולי האמריקנים לא רוצים שזה יקרה, כי לשיטתם רק להם מותר לקבל ולאסוף מידע מסווג על ידידיהם. המאסר של פולארד הוא נקמה במקרה הטוב, ואנטישמיות במקרה הרע. אין זמן טוב יותר לבקש את שחרורו של פולארד, מאשר עכשיו לאחר חשיפת האופן שבו ארה"ב אוספת מידע על מדינות העולם וחשיפת הצביעות מצדה.

גורמי צבא שונים מעריכים, כי ההסלמה ברצועה נובעת מכך שחמאס מתקשה לשמור על הסדר ועל השקט לאור מצוקתו הכספית. ישנם מספר גורמים המחלישים או מחזקים מדינה. למרות שרצועת עזה איננה מדינה, הגורמים הללו עדיין תקפים לגביה. אחד מהם הוא הרכב האוכלוסייה. האוכלוסייה צריכה להיות מאוזנת מבחינת גילאים – משקל שווה של צעירים ומבוגרים. הרכב האוכלוסייה יחליש את המדינה כאשר יהיו יותר מדי צעירים, דבר שאומר שמשפחה צריכה להאכיל יותר פיות, והדבר יכול לגרום לעוני ומצוקה. מבחינה סוציולוגית, לאנשים עניים יש יותר ילדים מאשר אנשים עשירים. אדם עשיר יותר מפונק ואגואיסט, והוא לא ילך עם מספר רב של ילדים לחוגים. לאנשים עניים אין הרבה יותר מה לעשות חוץ מאשר ילדים. זה בדיוק המצב ברצועת עזה. בשנים האחרונות, היה ברצועה מצב כלכלי יציב. המצב היציב הזה אולי הביא לירידה בשיעור הילודה, אבל ברצועה עדיין יש צעירים רבים המתוסכלים מחוסר המעש והעבודה. אם המצב הכלכלי ברצועה לא ישתפר, יותר צעירים יפנו לדרכי אלימות. חוץ מפנייה לאלימות, אותם צעירים ייעשו קיצוניים יותר, משתי סיבות. הראשונה: הם כבר ראו איך החמאס עובד, וחמאס לא הצליח לעזור להם אז הם לא יפנו אליו. השנייה: גורמי איסלאם קיצוני ברצועה יפעלו כדי למשוך את אותם צעירים אליהם בטענות דתיות שונות ובהטבות כספיות, במיוחד לאור העובדה שקבוצות אלו נתמכות על-ידי הפטרונים הגדולים מאירן או מאל-קאעידה.

רון בן-ישי סיכם השבוע את הנעשה ברצועה. לדידו, מי שפועלים להנחת מטענים בגדר המערכת וגם אותו מחבל שהרג את העובד סלאח אבו-לטייף, אינם גורמי חמאס, אלא גורמים איסלאמיים קיצוניים שדורשים לפגוע בישראל, וחמאס פשוט אינו יכול לרסן אותם. ישנו ביטוי ידוע ביהדות שאומר שאין מלכות נוגעת בחברתה. קרי: מלך חדש לא ימלוך עד שהמלך הקודם יפנה את כסאו בצורה מוחלטת. כל עוד חמאס שולט ברצועה, הוא בעל הבית. ירידת כוחו של חמאס ועליית כוחם של גורמים קיצוניים יותר ברצועה קשורות זו בזו: כאשר האחד יירד - השני יעלה. נכון להיום נראה, כי חמאס יורד, אבל הוא לא אמר עדיין את המילה האחרונה.

לצורך המשך המו"מ עם הרשות הפלשתינית, ישראל תשחרר כנראה בתחילת השבוע הבא את הפעימה השלישית של שחרור המחבלים. הפעם יהיה מדובר ב-26 מחבלים מתוך המספר הכולל של 104 מחבלים. אותם 22 מחבלים רצחו כ-30 אנשים בפעולות שונות. אין דבר שמראה יותר על הנכונות הישראלית לקדם את המו"מ, מאשר שחרור מחבלים עם דם על הידיים בזמן שיש עלייה במתיחות הביטחונית. כל אותם אנשים, מבית ומחוץ, המקטרגים על ישראל שהיא לא עושה מספיק למען המו"מ, שהיא לא רוצה שלום ולא מנסה לקדם אותו, שיסתכלו רק על האירוע הזה. אירוע שבו ישראל משחררת רוצחים כדי לקדם את המו"מ ולהגיע להסכם שלום. לתשומת ליבן של כל אותן מדינות מערביות שיודעות לשפוט את ישראל בכל זמן נתון, אבל לא יכולות לראות את ההקרבה העצומה הנדרשת מישראל כאשר היא משחררת את רוצחי אזרחיה. וזאת בדיוק הבעיה. אם וכאשר המו"מ הזה ייכשל, יאשימו את ישראל (בתור הגורם החזק) שהיא לא עשתה מספיק, שהיא עשתה פעולות פרובוקטיביות כמו בנייה בהתנחלויות והיא מכשילה את השלום. מי שיזכור כי מחבלים אלו שוחררו, הם המחבלים עצמם ואנחנו האזרחים. אנחנו ניזכר רק כאשר אותם מחבלים יעלו שוב לכותרות לאחר חזרתם לטרור.

לאחר שביתת רעב של תשעה חודשים, שוחרר מהכלא סאמר עיסאווי. זאת לא הפעם הראשונה שעיסאווי משתחרר מהכלא בישראל; הוא עשה את זה באוקטובר 2011, כאחד ממשוחררי עסקת שליט. אם לעשות את זה פשוט: עיסאווי נכנס לכלא, שוחרר בעסקת שליט, נעצר ונכלא שוב ואז שוב שוחרר לאחר ששבת רעב. כבר כמה פעמים ציינתי ששביתות רעב הן כלי חזק, במיוחד כאשר הדבר מתווסף להפגנות תמיכה מבחוץ, כמו במקרה הזה. מה ישראל תעשה אם בפעם הבאה ישבתו 50 אנשים? או 500 אנשים? אם מוסיפים את זה להפגנות תמיכה, דעת הקהל העולמית תהיה לצד המחבלים שיהפכו את עצמם לקורבנות. במקרים כאלו ישראל צריכה לפעול בשתי דרכים. הראשונה: הסברה. להזכיר לעולם מהם המעשים שאותם אנשים עשו וזיכו אותם בישיבה בכלא. השנייה: לא לעשות כלום מבחינת האסירים. יהיו רעבים – יאכלו; יתעקשו – ימותו. זה אולי נשמע אכזרי, אבל זה פשוט מאוד ואין מה לעשות חוץ מזה.