לטל איפרגן ספר חדש, הפעם מפתיעה אותנו טל בספר פרוזה לאחר שלושה ספרי שירה. היא מבקשת מאיתנו להביט בה קוראת עיתון מול הרוח, כותבת חיים נגד הרוח.
שם הספר לקוח מדברים שאמר הסופר דוסטויבסקי - אך דומה שהוא משדר מסר כלשהו. כשאמנית ויוצרת מבקשת לכתוב את מה שייקרא מול הרוח, אנו חשים שהיא שואלת, איך ניתן לקרוא את חייה כנגד כל הסיכויים. ואולי: האם יצירת האמנות תוכל לעמוד מול הנורמות הקיימות, האם תוכל להצדיק את קיומה.
כאשר קוראים בספרה של טל איפרגן, אנו מבינים די מהר, שאין זו יצירה שזורמת בנהר המקובל, במישור ליניארי, שבו דברים מתחברים בסדר מסוים. לכאורה מדובר בסיפור של עובדות, ואנו מצפים מרומן, שייתן לנו הצגה של אירועים ושל תופעות הן בחלל והן בזמן - וככל שהקריאה מתקדמת, אנו מחכים למהלכים של עלילה שירתקו אותנו, שיציגו אמת חברתית, לעתים יסודות של ביקורת חברתית, הלך רוח של תקופה או לעתים ריאליזם פסיכולוגי שיציג שאלות על נפש האדם.
מי שעוקב אחר הדמויות בספר, מיטלטל מצד לצד. לרגע זו דמותו של האב החי בשיכרון גבהים, לרגע הלב אחרי משוגותיה של האם הצוללת למלנכוליה של מעמקים, והנה לפנינו דמותה של יוליה המפרפרת בין הוריה, והלב נרגע למשב הרוח של הסבתא הנוסכת ביטחון. אבל הלב נשבר: לסבתא יש מחלת אלצהיימר. מי יחזיק בשרביט הספינה?... והספר מיטיב לתעתע בנו, כאשר נקודת המוצא של הסיפור מיטלטלת, ולפתע מצטרפת לזירה דמות של מספרת.
התחלה שהיא אקספוזיציה
ההתחלה של הספר נראית כמו אקספוזיציה של טרגדיה יוונית: "יולי נולדה בסתיו. את הילדות שלה בילתה לא מעט מתחת לשולחן במטבח. הייתה מסתתר שם, יושבת ישיבה מזרחית על רצפה קרה ואוחזת דובי ורוד ומרופט".
ובהמשך נכנסים להצגת האקספוזיציה שתי הדמויות המשמעותיות, של האב ושל האם: "אבא של יולי נהג לצעוק...היה צועק ומלים רעות היו יוצאות מפיו בסדר הפוך".
וכאן מופיעה דמות האם כמושיעה האפשרית: "יולי לא ידעה אז לקרוא את שעון המחוגים שהיה תלוי במטבח. ידעה רק להקשיב למחוג השניות זז לאט ולקוות שאימא שלה תגיע מהר כשם שהבטיחה".
האב מופיע כדובר שאינו חדל מלנסות לקבוע את סדר היום וכל זאת באמצעות מלים היוצאות בסדר הפוך. במציאות הסבוכה הזו יש תקווה בהופעה של האם. כאשר יולי מאבדת את ניהול הזמן, כאשר אינה מצליחה לקרוא את שפת המחוגים, יש סיכוי להופעה של גורם שיאזן את הכול. יתייצב מול המלים ההפוכות, מול הזמן שאינו מצליח להיקרא.
התחלה ברומן אינה חייבת לתאר את ראשית ההתרחשות, ובמקרה של רומן זה, מדובר בניסיון לבנות רצף לשוני שיבנה את היצירה כולה, שייתן מעין מבוא של מסה, של מבט מעל, על כל המסופר לאורך הספר.
מכל מקום, ההערות לגבי אובדן תחושת הזמן ולגבי הביטוי בסדר הפוך, כל זה מכין אותנו לרומן שבו הכול לא צפוי.
אל נתפלא לאורך הספר, אם הסיפור יחשוף מצבים מוזרים ולא מובנים, בלי להסביר מה הסיבה, או ירמוז לקיומם של אירועים תמוהים, סביבה מעורפלת בלי לתאר אותה בצורה מוחשית.
לאורך כל הספר מנסה יולי להבין את עצמה ואת זהותה. איננו נמצאים ברכבת שבה יש חיבור ברור בין הקרונות, וכך אנו מוצאים עצמנו בתחושה של חיפוש, כאילו היינו חלק מנפשה של יולי. כל הספר הזה הוא מהלכים של תחושת גישוש, התנודדות בין אי ידיעה לאי הבה, כשכל רגע אנו בחשש, מאותו רגע גדול. האם יולי תמצא אהבה אינסופית או שמא תיפול לחרדה ללא מוצא.
חותם האב והאם על דרך החיים
דרך החיים של האב ושל האם רודפת את יולי - ואנו רואים חותם ברור בחייה. המלנכוליה של האם אינה נשארת בחלל ריק, וירושה זו נספגת ביולי:
"ליולי היה הרבה מאוד כעס, והכעס נוטר טינה. הוא תופס מקומם של רגשות אחרים, רגשות שיש בהם זכּות ותום. בכעס יש מן התבוסה שכן הוא מניח להניח שפגעו בנו מאוד ללא הצדק. שגזלו מאיתנו את חופש הבחירה. אכזבה ועוד אכזבה הן שמולידות כעס. הן שמעצימות אותו. רצון לחיות במציאות נעלה ומכבדת יותר עלול להוליד אף שנאה. למזלה של יולי היא לא ידעה לשנוא. שכן כעסים ניתן לשמור בבטן, שנאה לא".
לעתים בדו שיח של יולי עם הסובב אותה, אתה חש שדבריה רצוצים, שיש בהם משהו מאותו נוהג של האב לדבר ללא סדר, להתנסח בשילוב של משפטים סותרים: "בייבי, תקשיב לי, אני הולכת. הפעם לא אשוב", אמרה והוסיפה, "זה לא שלא הייתי רוצה לשוב, אתה יודע". רצתה לשוב אך הוא שתק. "כנראה עליי לשבת שבעה", הסבירה.
כך בעמוד 112.
גם דרך ההתנהלות שלה מול מחזריה, נראית כמו התנהלות הפוכה ותמוהה: "היה להם הסכם שנחתם בעל פה, בעירום מלא. הסכם שעליו חתמו שני הצדדים שהודו באשמה, שאין אהבה בלי כאב. הם היו שתויים מספיק כדי לחתום על איסור מוחלט לבקש חיבוק כשהקוף רועד מעבר לפעם בחודש".
המספרת החיצונית מציגה תמונת תשקיף על נפש הגיבורה יולי. על-פי תיאור ההתכסות בצעיף, ברור לנו, שדמות הסבתא דינה היא דמות המושיעה ממרחקים, שמהווה קרן אור בחיים העכורים והלכודים של יולי: "רציתי לקחת את יולי עמי כדי ללמדה כיצד לשחרר את הכעס ולהרפות ממנו, אך מצדה יולי רצתה לבד. לשכב על הגב, מקופלת על הכורסה בסלון המרופט שלה, כשהצעיף של דינה עוטף גופה התפוס. רצתה צעיף בדמות אב או מאהב. יולי התעסקה לא מעט בבדידות הדחוסה. לא הייתה לה שעה לכך, כלומר, התעסקה בבדידות בשעות הבוקר כשם שהתעסקה בה בשעות הערב. נברה בעצב שבא עם החורף, במבוכה".
החותם של הסבתא - תיעוד מנצח, שמירת זהות
אבל הסיפור של יולי הוא רצף כואב של אובדן אחר אובדן: נטישת האב, אובדן הסבתא הרחומה בבואנוס איירס. מסע הייסורים של יולי מנסה לכפר על החוסר - ומוביל לדרך ללא מוצא.
מחלת הסבתא הופכת להיות אלגוריה למצבה של יולי. הדרך בה יולי משקיפה על מחלת האלצהיימר של הסבתא כמו מטילה אלומת אור על דרך חייה שלה: "אני זוכרת כיצד נהגתי להתבונן בה מתנהגת אחרת. לא הבנתי כיצד יכול הגוף להישאר בריא ואיתן כל כך, בזמן שבו המוח בוגד בו לחלוטין. חיפשתי תשובות ללא הרף, קראתי אינספור מאמרים בנושא, ולא הצלחתי להבין מה קרה לה. אז התחלתי לכתוב. מדי בוקר, בשעות הקטנות, דינה הייתה מספרת ואני הייתי מתעדת הכול על הדף".
דרך התיעוד של יולי, היא דרכה לשמור על חוט השדרה של זהותה. אנו רואים אותה לאורך העלילה נפתלת ומתגלגלת בגלגולים שונים, אך משהו בה שומר עליה - להחזיק בעוצמה בבסיס חייה, בזהות שלה, לא להתפרק לחלקים.
בדרך הטיפול שלה בדינה הסבתא היא רואה דרך רוחנית לנצח ולהתגבר על הנצח: "לא האמנתי שתהיינה עוד דקות יפות שאותן נחלוק בשמחה. חשבתי לעצמי שמיותר לדרוש את האבוד מראש, לבקש אותה צלולה ומפוקחת, להתעקש שתזכור את החוויות הבלתי נשכחות שלנו. את המכתבים, את שיחות הטלפון, את הביקורים. אך היו אלה רגעים חולפים בלבד. כשאלה חלפו חיבקתי את דינה חזק, באהבה כבירה, וקבעתי שבניגוד לחוות הדעת של הרופאים, שעשו עבודתם נאמנה, אני אטפל בה בדרכי". - ומכאן היא מגיעה למסקנה שלה:
" בלתי אפשרי להסביר כיצד גרם הטיפול המסור בדינה לבטל את הנצח".
מי מספר את הסיפור
טל איפרגן אינה מבהירה לנו מתחילת הספר מי מספר את הסיפור. אנו מנסים להיטלטל עם יולי, ולרגע נדמה לנו שיש מספר הבודה את הכול, ששרוי מחוץ לעולם והוא זה שיודע את מה שמתרחש בלב גיבוריו. ואכן לרגעים מצליחה יולי לספק לנו הוכחות שזו הדרך, אך כאשר מתחלפות נקודות התצפית, אנו נקלעים לזירה פוסט מודרניסטית.
ביצירה שכזאת הקוראים והדמויות הנכתבות הולכים לאיבוד בסיפור. טל מייצרת מצד אחד מספרת יודעת, מצד אחר מספרת עדה, ובהמשך המספרת היא זו שמכירה את יולי, היא מעין מספרת גיבורה.
זו יצירה מתעתעת המבקשת מאתנו לרוץ אחר שטף האירועים, ומצד שני- נוצר מצב שהקוראים הם חלק מן הסיפור. אתה חש, שהיפוך המצבים ומצבי הרוח המתהפכים, מחייבים אותך למצוא פתרון. קשה לדעת מה נכון ומה לא. פוסט מודרניזם שמתחזה לעתים כיצירה ריאלית, כוידוי של יולי בדרכה לגבש לעצמה תפיסת עולם.
בטרם אסיים, כדאי שנשים לב, שאין זה רק רומן שמנסה לעצב דמות על מורכבות חייה, אלא רומן שיש בו אלמנטים שמושכים את הקורא, שסוחפים אותו לזירת ההתרחשות ובה בעת יוצרים בעלילה גם סיבוך וגם התרה.
האב הנביא, האם הנאבקת על מקומה, הבת המחפשת אהבה - כל אלה מוטלים למציאות שיש בה התנגשות מתוחה בין רצונות גורלות, כיווני עלילה שונים.
בהמשך בסיועה של המספרת המצטרפת לזירה אנו נחשפים לניסיון מדומה לייצר פתרון לבעיה העלילתית, להוביל למעין פתרון. שם הספר מרמז אם אכן הפתרון אפשרי.
הכול קורה נגד הרוח.
הדרך היחידה לקלוט את מראה העומק של הדברים, היא לצאת מן הסבך ומן האופל וללכת לקראת הפלא, לקראת הפלאיות, לקראת הרוחניות שמעבר לדברים: "עד תקלוט כמה פלא יש בדשא, כמה ירוק, ותשכב שם עד שיתחיל לגרד - ואז תתרומם לאט-לאט כדי לא לחטוף סחרחורת מכל הריח והירוק, ותעמוד זקוף ותביט בשמים - והם יהיו אז בהירים".