"להכשיר את העתיד, פירושו לבסס את ההווה". (אנטואן דה סנט אכזופרי)
"על-ידי ביטחון בא השלום". (רבי נחמן מברסלב)
"הנמר והגדי עשויים לרבוץ יחדיו, אך הגדי לא יזכה לשעות שינה רבות". (וודי אלן)
להלן חמש הנקודות של אבו-מאזן - שבלעדיהן לא יהיה הסכם, לא יהיה הסדר, לא קבע ולא ביניים וכתוצאה מכך - הסיכוי קלוש ביותר.
ואלה הן:
1. נסיגה הדרגתית מהגדה המערבית, לקווי 67, תוך שלוש שנים (הכוונה להורדת כל הישובים).
2. קו הבקעה - ללא נוכחות צה"ל, אלא כוח בינלאומי שיתפרס לכל אורכו.
3. פירוז נשק חלקי ומוגבל.
4. מזרח ירושלים כולה - בירת פלשתין.
5. מדינת ישראל, לא תוכר כמדינת העם היהודי.
על מה לא דובר עדיין
1. עוד לא אמרנו אף מילה על זכות השיבה.
2. אף מילה על הר הבית, שליטה בו וההסדרים.
3. אף מילה - על חמאס עזה, שלא מכיר באבו-מאזן ולא מסכים לתוכניותיו וסיכומיו עם ארה"ב וישראל.
לחלק מהמתלהבים והתומכים בהסדר, במהלכים המדיניים, בהסכם גם תמורת נסיגות קשות - זה חלום רטוב. לחלק אחר, שמתנגד, לא מאמין, לא מסכים - זה חלום באספמיה.
חמשת "הלאווים" של נתניהו":
ברור לכולי עלמא - שנתניהו לא יכול להיענות לדרישות תמוהות והבלתי מציאותיות של אבו-מאזן. גם אם יגידו שמדובר בנייר עמדה לצרכי וויכוח, אין בכך בסיס איתן שהרי הוויכוח הזה נמשך כבר שנים ודבר לא זז.
והרי התשובות שנראות לי ענייניות להצעה:
1. נסיגה הדרגתית לגבולות 67 - לא מקובלת, לא מעשית ואף
ממשלה בישראל, לא עם רוב ימני, מרכזי או שמאלי, תוכל להעביר החלטה מעין זו. גבול 67 - בחלקו קיים ובחלקו לא יקום לתחייה.
2. קו הבקעה ללא נוכחות צה"ל - יהיה קו פרוץ לחמאס, ג'יהאד, מתנדבים מאירן וחיזבאללה. לפיכך הדרישה לא תקוים ולא תתבצע, שהרי מדובר בביטחון ישראל ואזרחיה ועל כך אין ויכוח, אין דיון ואין פשרה.
נוכחות כוח בינלאומי לאורך הבקעה - זה יותר מבדיחה עגומה, אחרי הניסיונות שהיו לנו בסיני, בלבנון לפני ואחרי מלחמות לבנון. אזלת היד של חיילי האו"ם, מעמידה אותם במצב של חיילי שוקולד ולא יותר. ישראל לא תסכים ולא יכולה למסור את ביטחונה בידי חיילי האו"ם, שלא מסוגלים לבצע את המשימה הזאת.
3. פירוז נשק חלקי - החזקת נשק כבד או חצי כבד בידי הרשות הפלשתינית, כאשר הגבול הוא במידות של מאות מטרים מאוכלוסייה אזרחית, הוא בלתי נסבל.
הפירוז - שישראל דורשת הוא בקרקע ובאוויר שמשול לביטחון ואמצעי ביטחון.
4. מזרח ירושלים כולה - בירת פלשתין - אין מקום בעולם, בו עיר אחת משמשת כבירה של שתי מדינות, ולכן הסיטואציה הזאת לא תקוים גם בירושלים. רמאללה - או שכם, לפי בחירת הרשות תשמש כבירת פלשתין.
ירצו או לא ירצו - זאת בעייתם.
5. מדינת ישראל, לא תוכר כמדינת העם היהודי - ועדת האו"ם לחלוקת הארץ, בשנת 1947 הצהירה על הקמת מדינה יהודית, ומדינה ערבית (שימו לב - לא מדינה פלשתינית - שהרי הם לא הוכרו כעם נפרד ולא הייתה ישות פלשתינית אז).
הצהרת האו"ם - על הקמת מדינת ישראל, הייתה כמדינה יהודית, זה מופיע בפרוטוקולים של האו"ם, על פיהם קמה מדינת ישראל.
במגילת העצמאות הכריז בן-גוריון בחגיגיות היסטורית, על הקמת מדינה יהודית - היא מדינת ישראל.
מסקנה - נושא ההכרה במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, אינו ניתן לוויכוח או לסתירה או לסטייה היסטורית. הדרישה מאבו-מאזן היא בבחינת הצהרה כללית של הכרה בעם היהודי במורשתו ובמדינתו; אי הכרה בכך מצביעה על התפישה הערבית שליהודים לא מגיעה מדינה ומקומם לא במדינת ישראל. מדינה יהודית חשובה ליהדות הגולה, ליהודים בעולם כעוגן וכבסיס לזהותם היהודית.
מסקנה - לא יקום ולא יהיה שום הסכם עם וריאציה אחרת. תפקידה של
ציפי לבני - לאחר שבממשלת אולמרט כבר ישבה, דנה, חפרה, הציעה, התאכזבה, משך 3.5 שנים, ללא תוצאה, יש להניח שמדובר בג'וב מתמשך לעוד כמה שנים טובות עם תוצאות מוגבלות ביותר, לאור הנסיבות, אבל זכותה לחלום ולקוות ולהציע הצעות ותקוות.
האם נתניהו צריך לשחרר מחבלים כחלק מהתקדמות המשא-ומתן? כעיקרון - צודקים אלה שמתנגדים לשחרור, במיוחד משפחות קורבנות הנפגעים, שקשה להם לראות בשחרור המרצחים, כשהשלום הוא חלום בלבד ולמעשה אין תמורה הולמת.
מעשית הממשלה ונתניהו - התחייבו כלפי ארה"ב והקהילה האירופאית והעולם באופן עקיף, שהפעולות יבוצעו בהתאם למוסכם. לפיכך - אין ברירה באופן מעשי, להפר את ההסכם ולהיראות כסרבני שלום, סרבני הסכם, שואפי בנייה בשטחים כדי לא להגיע להסכם ולהישאר בתודעה ככובשים.
הסכמים יש לכבד - מדובר בנוסחה קלאסית ישנה מוכרת בעולם הדיפלומטי מודרני, וישראל לא יכולה להפר אותו.
האם הבנייה בשטחים בשלב זה מוצדקת
יש הטוענים והם רבים, שזאת התגרות מצד ישראל לשחרר מחבלים ולבנות תמורתם בשטחים. ויש את אלה - שטוענים שלבנות צריך כל העת בכל מצב ולקבוע עובדות בשטח. ויש הטוענים - שהבנייה מתבצעת במקומות שממילא ישראל לא תוותר עליהם, כך שהבנייה היא בבחינת הצהרת כוונות ואין בכך רבותא.
הזמן פועל לרעת הפלשתינים
בניגוד לרוב מכריע של המומחים והפרשנים, הטוענים שהזמן פועל נגדנו, אני טוען מזה שנים, שזמן פועל לטובת ישראל, והעתיד יוכיח זאת.
העובדה שהפלשתינים סירבו להצעת
אהוד ברק, ו
אהוד אולמרט, שהציעו הסכמים נוחים וטובים לפלשתינים, הסכמים ותנאים שלא יחזרו עוד, הזמן פועל לרעתם. הבנייה המאסיבית נמשכת, הנסיגות מהשטחים מתקצרות ותוך זמן נתון בעתיד - כבר לא יהיה כמעט מה להציע.
הפלשתינים ראו הוזהרתם - ככל שתמתינו, כך תקבלו פחות. אובמה וקרי לא יעזרו, כי כבר לא יהיו בשטח, אבל ישראל וממשלתה כן. לכן מה שלא תיקחו עכשיו - תיקחו אחר כך במחיר כבד יותר אם בכלל.
הערוץ הסודי, ביבי - אבו-מאזן
מאז שקיימת הדיפלומטיה המודרנית, תמיד היו מפגשים וערוצים סודיים, שגיבו ולפעמים ניהלו את הדיונים הפומביים, הרי ברור שגם בערוצים הסודיים, העקרונות לא ישתנו, ואולי הצדדים קצת יתגמשו, אבל הקווים הבסיסיים יישארו בעינם, ולכן כל מה שאמרתי לעיל, לדעתי יישאר שריר וקיים.
האם יש סיכוי ולו הקלוש להסכם
בשלב זה, אני סקפטי, לא שלא רוצים, אלא שלא יכולים ולא משנה מה ששוחרי השלום המזויף מנסים למכור לנו. לפלשתינים אין עדיין מנהיג כריזמטי ואמיץ שיכול להחליט ולישראל אין מנהיג שיכול לוותר על ביטחון, על ירושלים ועל הגושים הגדולים. זה המצב נכון להיום.
אז תחליטו לבד - וויתורים כואבים יכולים לגרום לוויתור על עצמאותה וביטחונה של המדינה.
האם הבנייה בשטחים בשלב זה מוצדקת - מוצדקת אבל הקישור עם השחרור - לא מוצלח ולא חכם ביותר מבחינה דיפלומטית, לקשור דם ובנייה.