"האוכל כאן איננו כשר", אמר לי רב נודע בחתונה בה השתתפתי. "וכי למה?" שאלתי, "יש להם הרי תעודת כשרות?". "משום", הוא ענה לי, "ששאלתי את המלצרית שמגישה אוכל לשולחננו, כמה היא מרוויחה לשעה, והיא ענתה: 13.5 שקלים בלבד".
פרשת השבוע שלנו לכאורה הייתה צריכה לספר על ליל חגם של העבריים. נקמה מתוקה על מאות שנות שעבוד אכזרי, של רצח תינוקות באמצעות הטבעתם במימי היאור, של מאות אלפי פצועים שעונו, נרמסו והושפלו. לאחר שנת מכות אימתניות שניחתו על התשתיות במצרים ועל המצרים עצמם, הגיעה המכה האיומה מכולן, לא היה בית בלא מת. מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור, ואפילו בכור בהמה. המוות פשה בכל, היללות והקינות נשמעו מכל עבר.
איפה היה עם ישראל באותה שעה? איפה היו חגיגות הניצחון? איפה הייתה צהלת המעונים בראותם שכבלי הברזל שכבלו אותם נשברים ונקרעים? המעונים ישבו ספונים בבתיהם, חוששים מהמוות המשתולל בכל עבר. יודעים שכל מי שייצא מביתו - יתחייב בנפשו. יודעים היטב שסימן הדם אותו הטביעו במזוזות הפתח ובמשקוף מגן עליהם. לא, הם לא שמחו, אפשר לומר שהם אפילו פחדו מאוד, הם חשו שחייהם שלהם תלויים מנגד.
המרחק איננו רב
גם היציאה ממצרים, שהתרחשה מיד לאחר מכת הבכורות, הייתה יכולה להיראות אחרת. נכון, היו כמה רגעים משונים, רגעי נס מוזרים שבהם נפתח פתאום לב המענים אל מעוניהם, והנה: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים".
אבל מעבר לנחת הרגעית הזאת, הם יוצאים בחיפזון, בבהלה ובלחץ. וכפי שנקרא בפרשת השבוע הבא, הרוע המצרי יתעשת במהירות וירדוף אחר העבדים-המשוחררים המבועתים והנפחדים. מה ניתן ללמוד ממה שקרה בדקות הראשונות להתהוותו של עם ישראל?
ניתן ללמוד שהמרחק בין האדון לעבד, בין המוכה למכה, בין הניצול למי שהוא ניצול ממנו - איננו רב. הגלגל שהתהפך לטובת ישראל, עשוי להתהפך שנית ושלישית. היציבות המעמדית שאנו מניחים שהיא מקובעת, עשויה להתהפך כהרף עין.
כמו רוכב אופניים
התודעה הראשונית שנצרבה בלבבות הייתה: אמונה באלוקים פירושה אי-יציבות האדם ותלותו המוחלטת באלוקים. על האדם לפעול, להתאמץ, אך היציבות שלו משולה לרוכב על אופניים. הלה, בניגוד לנוהג במכונית, צריך להקפיד כל הזמן על שיווי משקלו. גם עלינו להקפיד על יציבותנו. כיצד עושים זאת?
התורה דורשת מאיתנו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". אסור לנו לשכוח מהיכן הגענו. ולכן היא דורשת מאיתנו להעניק מתנות יקרות-ערך לעבד אותו עלינו לשחרר אחרי מקסימום שש שנים. היא דורשת מאיתנו שלא לצער את הגר, היתום והאלמנה, שהרי אנו היינו במצרים והצטערנו. רגעי האימה, החרותים בזיכרון הקולקטיבי שלנו, כמעורבים בשמחת הפדות וההצלה, מהווים את אחד העקרונות היסודיים באמונה היהודית. "אל תבטחו בנדיבים". הֶיו ראויים וזכאים למעמד בו אתם נמצאים. זכרו מהיכן באתם, וזכרו שהיציבות של רוכב האופניים תלויה במודעות התמידית שלו לחוסר יציבותו.
ובאמת, כשעם ישראל בטח "במגדלים הנישאים ובהרים הרמים", בעוצמתו הצבאית, והזניח את שיווי המשקל הערכי-רוחני-מוסרי, הוא מצא את עצמו בגלות. כך שבאופן פרדוקסאלי, התנ"ך שנפתח בעוצמתו המתפתחת של העם המשתחרר מהעול המצרי, מסתיים במפץ הגדול, בגלות הנוראית הגורמת לאובדנו של חלק גדול מהעם. השמירה על שיווי המשקל מותנית אפוא במודעות המתמדת לאי-קיומו הבסיסי של שיווי המשקל.