על התוכנית האמריקנית וסיבותיה להשליט את "האחים המוסלמים" על מצרים ועל כל מדינה שבה יתאפשר הדבר,
כתבנו כבר לפני כחצי שנה. בינתיים מתבסס שלטונו של עבד אלפתח א-סיסי במצרים, ו"האחים המוסלמים", חביבי האמריקנים, הוצאו אל מחוץ לחוק, הם וארגוניהם הרבים, לאחר שהוכרזו "ארגון טרור". נאסר עליהם לקיים הפגנות ועצרות, להפיץ כרוזים, ואפילו בתוך האוניברסיטאות מתערבת המשטרה כדי לדכא את פעילותם.
אפשר לחלוק על הקביעה של א-סיסי ואנשיו ש"האחים המוסלמים" הוא ארגון טרוריסטי. אבל לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהשלטון המצרי נחוש בדעתו לטאטא החוצה אל מחוץ למגרש הפוליטי את הארגון, למרות שעשרות מיליוני מצרים מזדהים איתו ועם מטרותיו. אפשר לחלוק על התנהגות השלטון המצרי ולכנות אותה "בלתי דמוקרטית", אבל יש להודות כי היא זוכה לתמיכתם של מיליונים רבים במצרים. אפשר גם לגנות את האלימות שנוקט השלטון המצרי נגד המתנגדים לצעדיו, אבל חייבים להודות שבמזרח התיכון יש משטרים אלימים הרבה יותר, לדוגמה סוריה ועירק (הדמוקרטית!).
א-סיסי גם יודע היטב את עמדת הממשל האמריקני, ובעיקר את יחסו השלילי של נשיאה
ברק אובמה כלפי צעדיו נגד "האחים", אך הוא אינו מתרגש מאובמה, וגם לא מ
ג'ון קרי, אינו משנה את מטרתו ואינו נסוג מהאמצעים שהוא נוקט נגד "האחים". נראה כי א-סיסי כבר אינו מחזיר טלפון לקרי או לאובמה כשהם מצלצלים על-מנת לשכנעו להקל את הלחץ על "האחים", בדיוק כפי שאינו נכנע להפצרותיהם להחזיר את
מוחמד מורסי אל כס הנשיאות. יתר על כן, א-סיסי אינו נרתע להכניס את מורסי אל כלוב הנאשמים באשמת רצח, היכולה להביא עליו גם עונש מוות.
אם בית המשפט יטיל על מורסי ומנהיגי "האחים" עונשים כבדים - ואולי אף עונש מוות - הממשל האמריקני יגנה וידרשו להקל בעונשו, אך כלל לא בטוח שא-סיסי ייענה לדרישות האמריקניות, גם אם הללו תלווינה בצעדי ענישה כמו צמצום, או ביטול, של הסיוע הצבאי והאזרחי למצרים.
יהיה על האמריקנים להחליט מה הם עושים מול הנחישות המצרית: האם יקטעו לחלוטין את הקשר עם מצרים ויניחו למדינה זו לעבור למחנה הרוסי, או שמא, כדי למנוע זאת, הם יבלעו את הצפרדע וימשיכו לתמוך במצרים, בעיקר במישור האזרחי. נראה כי אובמה וקרי נכנעו וימשיכו להיכנע נוכח הנחישות של א-סיסי ויקבלו - תחת מחאה - את מדיניותו.
המתרחש במצרים מוכיח שאובמה וצוות עוזריו הם חסרי אונים מול נחישות של מדינות מזרח תיכוניות. כך זה עם אירן, עם עירק ועם סוריה. הם אינם יכולים להתעמת עם משטרים נחושים בדעתם ומוצקים בעמדתם, ובסופו של דבר אובמה מקבל את ההחלטותיהם, גם אם אינו מסכים איתן.
המסקנה שנתניהו יכול וחייב להסיק מכך היא שכלל אין צורך להגיע להסכם עם הפלשתינים. קרי יכול לבוא הנה בשליחותו אובמה שוב ושוב, הוא יכול להעלות אלף ואחד רעיונות, אבל הוא אינו יכול לקחת מהעם היהודי את זכותו על ארץ ישראל שהוקנתה לו לפני אלפי שנים ושוב בשנת 1920 בוועידת סן-רמו. אובמה וקרי אינם יכולים להבטיח לישראל שמדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי לא תהפוך מתישהו למדינת חמאס, נוספת על חמאסטן שקמה בעזה לפני שש שנים וחצי, ולכן על ישראל להתייחס לדרישותיהם בדיוק כפי שא-סיסי מתייחס אליהן.
כניעה אינה מובילה להסכמה של הצד השני אלא להקשחת עמדותיו. על ישראל לעשות את מה שהאינטרסים הישראלים - לא האמריקניים - מכתיבים לה, ובשלב היסטורי זה, האינטרס המיידי של ישראל הוא להביא את הרשות הפלשתינית אל קיצה, ולהמשיך את מה שחמאס התחיל: להקים על חורבותיה של הרשות את האמירויות הפלשתיניות על בסיס הערים הערביות ביהודה ושומרון. על ישראל לשמור לעד את המרחב הכפרי ולהציע לתושביו אזרחות ישראלית.
מדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי-טרוריסטי תהיה איום קיומי על ישראל, ולכן ישראל רשאית, יכולה וחייבת לומר לאובמה ולקרי: לא! אם נתניהו יהיה נחוש כמו א-סיסי - הוא יצליח מול אובמה וקרי, בדיוק כמוהו.