חוק הגנת הדייר שימי חייו כמניין הימים שיש למנות מאז תחילת המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועד ימינו אנו, עבר גלגולים רבים ושונים, מאז נחקק הוא בידי המחוקק הבריטי. למרות שמדובר בחוק שגילו רב מגילה של מדינת-ישראל, הרי הוא נמנה על מיעוט החוקים שלא בוטלו עם הקמת מדינת ישראל ועם ביסוס ריבונותה כמדינת חוק עצמאית המחוקקת חוקים משל עצמה.
בית המשפט העליון נדרש לעניין זה עוד בשנת 1976 וייחד דברים לכך באחד מפסקי-הדין שלו, בזו הלשון:
-
"ברבות הימים ושינוי העתים מאז שהוחל בהגנת הדייר בארץ, נשתנו גם היסודות והקונספציות הקשורות בנושא זה. היסוד העיקרי לחוק הגנת הדייר - מצוקת הדיור שהחלה במלחמת העולם השנייה והצורך לשמור בתנאים מתאימים על קורת הגג של שוכרי הדירות - כמעט ואינו קיים. כיום דיור אינו חסר, רובו הגדול של הישוב גר בדירות בבעלות עצמית ומחלק הארי של הדירות השכורות בארץ, כבר הוסרה הגנת החוק או שלא הוטלה עליו מלכתחילה".
על-רקע קביעה עובדתית חד-משמעית זו של בית המשפט העליון, שבכל ה
כבוד הראוי אינה משקפת מצב הדיור העכשווי בארץ -
ובשוק הדירות השכורות באזור המרכז ותל אביב רבתי, בפרט - מעניין לבחון הלכה תקדימית בנושא הגנת הדייר שקבע בית המשפט העליון לפני שלושה שבועות. באותו עניין דובר על החלת או אי-החלת דיני הגנת הדייר בבית עסק, על מי שטוען להגנה זו, בתוקף מעמדו כ
"ילדו" של מי שהחזיק בעסק שכזה, כדייר מוגן. השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט העליון הייתה, אם דייר מוגן - שהינו דור שלישי לשכירות והינו בגדר של
"דייר נדחה" ואינו בגדר של
"דייר נגזר" - חייב כי העסק יהיה
"דרוש לקיומו" או אין הוא חייב להוכיח יסוד זה. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' שהם ובהסכמת כבוד השופטים י' דנציגר ונ' הנדל, פסק לטובת הדייר.
ההלכה התקדימית שיצאה מלפני בית המשפט העליון לטובת ילדו של הדייר המוגן, בבית-עסק, גם בדור השלישי, והפרשנות המקלה על הדייר המוגן, בה דבק בית המשפט העליון, מעניינת במיוחד. העניין הרב בהלכה תקדימית זו, נובע מכך, כי במרוצת עשרים השנים האחרונות ניכרת מגמה של צמצום זכויותיהם של דיירים מוגנים, בפסיקת בית המשפט העליון - בין אם מדובר במושכרים מוגנים המשמשים למגורים ובין אם מדובר במושכרים המשמשים את הדיירים המוגנים כבתי-עסק.
כבוד השופט אורי שהם, שכתב את פסק-הדין התקדימי, נדרש לכך בפסק-דינו וקובע, כי משנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולזכות הקניין הוקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית, התגברה מגמת צמצום פרשנותו של החוק, אשר - מטיבו ומטבעו - מכרסם בהגנה הראויה על זכות הקניין של בעלי הנכסים המושכרים, לטובת דאגה לרווחת השוכרים. אף שאין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפו של חוק שקדם לחקיקתו - קובע כבוד השופט שהם בפסק-דינו, וזאת מכוח חוק שימור הדינים - הרי שיש, ככל שהדבר אפשרי, לפרש את החוק בו עוסקים אנו, באופן אשר ימזער את הפגיעה בזכויות החוקיות.
בענייננו, נוהל עסק של מסגרייה על-ידי הוריו של מי שביקש רשות לערער לבית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, והורה על אי-היותו דייר מוגן במסגרייה זו, מאחר שעסק של מסגרייה המתנהל במושכר המוגן אינו דרוש לקיומם של מבקש רשות הערעור ובני משפחתו שצורפו כמשיבים לבקשה זו. כאן המקום להבדיל בין
"דייר מקורי" שדהיינו מי שיירש,
במישרין, את הדיירות המוגנת בבית-העסק, לבין
"דייר נדחה", כפי שהיה המצב העובדתי באותו עניין. משנפטר האב לבית-עולמו, ירשה את הדיירות המוגנת בבית-העסק אלמנתו כ
"דייר נגזר", ולאחר פטירתה לבית-עולמה טען בנה כי הוא ירש את זכות הדיירות בבית העסק, במעמדו כ
"דייר נדחה".
בית המשפט המחוזי קבע, כי מאחר שיש לצמצם הענקת זכויות מכוח חוק הגנת הדייר, לאור הפגיעה החמורה שהחוק מסב לבעלי זכות הקניין כבעלי הנכס של מושכרים מוגנים, הרי יש להקפיד, על מי שטוען לזכות דיירות מוגנת בבית-עסק. בית המשפט המחוזי קבע, כי במקרה של דייר נדחה, הטוען לזכויות דיירות מוגנת בבית-עסק,
בין אם מדובר בילדו של המוריש שניהל בית-עסק בדיירות מוגנת ובין אם מדובר ביורש אחר, יש להוכיח שהעסק דרוש לקיומו של מי שטוען לזכויות של דיירות מוגנת בבית-עסק זה. מאחר שבנו של המנוח ושאר ילדי המנוח, לא הוכיחו שבית-העסק שניהל האב, בעבר, כדייר מוגן, דרוש לקיומם, הרי הורה הוא לפנותם מבית-העסק. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי, כי מי שהיה דייר מוגן בבית-העסק הייתה השותפות שניהלה את המסגרייה ולא האב המנוח.
בית המשפט העליון קבע שסוגיה מעין זו שהובאה בפניו, לא נדונה זה למעלה משלושים שנה ולא הוכרעה בפסק-דין מחייב של בית המשפט העליון. לכן - לאחר שבדק נתוני הרקע והחוק - קבע הוא, כי לאור פרשנותו התכליתית של החוק, כי ילדיו של מי שהחזיק כדייר מוגן בבית-עסק, להבדילם מ
"יורשים" אחרים - שאינם ילדי המנוח - אינם צריכים להוכיח שהמושכר המוגן ששימש את הוריהם דרוש לקיומם והם הוסיפו לעבוד באותו עסק. בנסיבות אלה, בכפוף לבחינת מעמדו של המוריש במושכר, בוטל פינוי של הבן מהמסגרייה שניהל אביו כדייר מוגן במושכר והותר לו להמשיך ולנהל עסק של מסגרייה במושכר מוגן זה.