צלצול המכשיר הנייד הוציא אותי מריכוז. על הקו חבר טוב עמו הייתי אמור להיפגש בתל אביב ביום שישי. כששמעתיו, סברתי שמפאת עיסוקיו הרבים הוא ודאי ירצה לדחות את הפגישה. להפתעתי, לא זו הייתה סיבת ההתקשרות. נשאלתי אם במסגרת הפגישה הצפויה בעוד כמה ימים מתחשק לי לעשות יחד עמו סיור בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. לא הבנתי את המטרה, אך נעניתי מיד לאחר שחברי הטוב הודה באמת המרה: מזה כעשור לא ביקרתי במקום ההוא. כל הזמן מדברים בחדשות על המתרחש ואינני יכול לכבוש יותר את סקרנותי. טענתי בפניו שעשור נשמע כמו נצח בהתחשב בשינויים שעברו על אותו חבל ארץ קטן מאוד, בליבה של המטרופולין. קבענו ליום שישי בשעה 11:00. התחלנו את הסיור. הבטתי בחברי והבנתי שהלם תרבותי השתלט עליו. בצומת מרכזי עומד פרש משטרתי על סוסו ומשוחח עם עוברים ושבים. שאלנו מה פשר הימצאותו במקום ותשובתו הייתה חדה וברורה: "בעת הצורך, אני אמור להשליט סדר, לפעול במידה ואירוע בלתי צפוי מתרחש כאן". שוטר אחד? תמהנו. לפי סגנון דיבורו והבעת פניו, הסקנו שהשוטר אינו בפניקה או תחת דריכות מיוחדת. זו תורתו בנקודה האסטרטגית. בליל אנשים, אפס קבצנים עלינו למדרחוב. המולה איומה. קבוצות קטנות או גדולות של עובדים זרים מתגודדות באמצע הרחובות. אין לנו מושג מיהו אריתריאי, סודני או ממוצא אפריקני אחר. מה שבולט לעין זו נוכחותם המאוד מסיבית באזור. פה ושם ניתן לראות כמה זרים ממקומות אחרים. בנים ובנות, גברים ונשים וילדים זרוקים לזירה הבלתי אפשרית. פה ושם ניתן לזהות ישראלים, אך נוכחותם, באותן השעות שאנו ביקרנו, דלה מאוד. התקרבנו אל קבוצה לא גדולה של סודנים (הבנו זאת לאחר ששאלנו על מוצאם). ניסינו לדובב אותם, לשוחח עמם. חשדם היה עצום. פחדם גדול שמא אנחנו פקידי הרשויות הבזויות בעיניהם, סמויים כאלה המנסים להפיל אותם בפח. הבהרנו להם שאין להם ממה לחשוש. לא עזר כלום. כל מה שהיו מוכנים לומר לנו היה שהם גרים באזור. לא כתובת, לא במה עובדים, לא אם הם בעלי משפחות. שום-כלום. רגעים מעטים והפכנו להיות אוויר עבור החבורה. אף אחד לא שם עלינו. כך עברנו והמשכו ושוב ניסינו. כל ניסיונותינו העלו חרס. בליל של אנשים, באמצע היום, ללא מעש, ללא תעסוקה, עומדים או יושבים, ממתינים להזדמנות לעבוד במשהו. חברי מסב את תשומת לבי לעובדה שלמרות כל העוני המשתרע לנגד עינינו, לא רואים קבצנים ברחובות. וזה מאוד נכון. אין לנו הסבר מלומד מדוע, אך אנו מתארים לעצמנו שהרי גם הקבצנים מבינים שאין מי שייתן להם ולו אגורה שחוקה אחת.