"היה ברור לנו שאנחנו אבודים וטועים וככה אי-אפשר להמשיך. בחוסר ברירה, החלטנו לחזור ולנסוע למפקדת האוגדה של אריק שרון... גם ידענו שבאותן שעות ממש אוגדת השריון שלו נעה לאזור התעלה. אריק היה חביב ומסביר פנים והוא הבטיח לנו שיתוף פעולה מלא ועזרה. מהר מאוד הפכנו לחלק מהמפקדה שלו, נשאבים אל תוך האווירה.
"צילמנו עשרות קילומטרים של פילם בשחור לבן, עשינו עשרות ראיונות עם לוחמים ומדי ערב אריק היה מעדכן אותנו ומתראיין מול המצלמה. את החומר המצולם והמוקלט היינו מכניסים למעטפה מיוחדת, שהוכנה בטלוויזיה מבעוד מועד, עשויה נייר עבה ועל גבה באותיות גדולות, בולטות ואדומות, כתובת המערכת והציון 'חומר לשידור'. נתנו את המעטפות ביד לטייסים של מסוקי החילוץ שהיו חוזרים לבסיסים שלהם במרכז הארץ.
"החומר החל לזרום למערכת ובזכות העובדה שהטלפונים במפקדה של שרון עבדו היה לי קשר סדיר עם המערכת בירושלים. לא אכנס לתיאור החומרים וחשיבותם ההיסטורית, רק אעיר כאן שהדו-שיח שלי עם המערכת הפך להיות קשה עם הזמן ועבר לטונים צורמים בחלוף הימים. 'אתה לא רואה את התמונה הכוללת', הטיחו בי. 'אנחנו, צה"ל, בעליונות מוחלטת, הצבא המצרי נבלם והעסק ייגמר במפלה מחפירה שלהם'. 'תפסיק לשלוח לנו חומרים עם אווירה של תבוסה וצילומים של בית מטבחיים', נאמר לי כמה וכמה פעמים.
"נחשבתי אז בין צעירי הכתבים וכך התחלתי להאמין שמשהו לא בסדר איתי ושעלי לשמור על צניעות ופרופורציות כשאני משווה את היכולת המקצועית שלי, מול היכולת של אלה שמדברים איתי על הטעויות האיומות שאני עושה. כששלחתי חומרים עם הקלטות של קריאות העזרה הנואשות בקשר מהמעוזים, נתנו לי הרגשה שאני חוצה את קווי אי האמינות - קללתו של כל עיתונאי מתחיל.
"אחרי כמה ימים היינו צריכים לרענן את ציוד הצילום שלנו והחלטנו לנסוע לתל אביב לכמה שעות. הגענו לבית סוקולוב ובמזנון פגשתי אותך, המנהל שלי אז. 'אתה לא חוזר לאוגדת
שרון', אמרת לי, 'שר הביטחון דיין מוכן להרוג אותך והדיווחים שלך גורמים לו אולקוס והוא דורש להוציא אותך משם. בכלל', הוספת, 'דיין הסביר לנו מדוע לשרון היה אינטרס פוליטי להטעות אותך'. צריך לזכור ששר הביטחון
משה דיין היה באותם ימים לפני הנפילה הגדולה שלו והמיתוס שקרס. 'אני חייב לחזור', ניסיתי, אתה הגבת בחוסר סבלנות ונתת לי להבין שהמדובר בהחלטה שאיש לא ישנה אותה.
"נכנסתי למכונית שלי והחלטתי לנסוע לירושלים למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, בניסיון לבטל את רוע הגזירה. במהלך השיחה התברר לי שהייתה הוראה מפורשת לקציני דובר צה"ל שהשתלטו בתוקף תקנות שעת חירום על הטלוויזיה הישראלית, לאסוף את כל החומרים ששלחתי ולהעבירם מיד לגניזה בכספת אי שם בתל אביב.
"ארנון הודיע לי שאחרי שאנוח יום אחד ישלחו את הצוות שלי ואותי לשארם-א-שייך כדי לסקר את הנחיתה הימית הגדולה של חטיבת השריון דרומית לעיר סואץ, הנחיתה שהייתה מיועדת לשנות את פני מלחמת יום הכיפורים ולקבוע סופית את מפלת המצרים. הנחיתה הגדולה לא קרתה בסופו של דבר ובמהלך הזמן שבילינו בשארם א-שייך יצאנו למבצע ימי של טיבוע ספינות טילים מצריות על-ידי לוחמי שייטת 13 והכרתי את הזמר לאונרד כהן שהחליט לבוא לארץ ולהתגייס כדי לעזור במלחמה".
_____
עד כאן דבריו של מנשה רז. מכאן - ההערות שלי בגוף הסיפור כפי שפורסם.
יש לציין כי במלחמת יום הכיפורים, הטלוויזיה בפרט ו
רשות השידור בכלל, היו נתונות לא רק לצנזורה, אלא לפיקוח מלא של מערכת הביטחון (ביטחון שדה) וכך גם בעיתונות הכתובה. בדיווחים של מנשה רז השתמשנו, חלקם בסרטים עצמם וחלקם בקולו, שכן מהיבט זה, רק מה שרואים משפיע, ומה ששומעים - פחות. הכלל היה, שאם יש חומר מצולם ומאשרים אותו לשידור - משדרים, אם אין חומר או שהוא נפסל - משדרים את קולו של הכתב באישור הצנזורה. עם זאת, החומר של מנשה לא אבד והשתמשנו בו.
מנשה רז, כתב צעיר בטלוויזיה, עשה מעל ומעבר (כמצוין: "שעתם היפה ביותר") ורק טבעי שהוא נתן פורקן לתסכול בפני הממונים עליו. במלחמות שהיו לי עם הצנזור ועם ביטחון שדה, כולל צעקות על כל פריים (Frame), גם של מנשה רז, הם לא נבהלו. לך ספר זאת למנשקה. בשלב מסוים, זמן קצר לאחר הקרבות, הקשר הזה בינינו לבין הדברור (לא הצנזורה) הופסק על ידינו.