לפני יותר מחודש פרסמתי את רשימתי
"הנשיא האחרון בישראל", ובה התמקדתי בגורל בית הנשיא לאחר ש
שמעון פרס ששיקם אותו ואת יוקרתו, יסיים משימתו המוערכת בעיצומו של הקיץ הקרוב. תהיתי כבר אז על מידת הצורך במוסד זה שקודמו של פרס בעט בו ברגל גסה ודירדר אותו לרמה של פריצות יצרים מביכה. בראש ובראשונה סברתי שאל לכנסת לנכס לעצמה פרס-פיצוי על שירותם של מי מחבריה. אולם כבר אז התחילו להופיע רק שמות עסקנים כמועמדים לפחות מטעם עצמם למשרה הנכספת.
איש מבינם ולא מבין אלה שהצטרפו אליהם בימים האחרונים, ראוי לבוא בנעליו של הנשיא היוצא. חשבתי באמצעות המקלדת שלי שאולי ניתן יהיה לנצל שעת חשבון-נפש זה ולקרוא לביטולו של המוסד שפארו נופל בכל מכל מהדרו של צריף הנשיאים הצנוע בשנותיה הראשונות של ישראל. אבל הארץ השתנתה ככל שכרסו של האלפיון העליון התרחבה בלי גבול ואנחנו הולכים ונחנקים. חשבתי שצריך לסגור את המשכן, להפכו לדיור לנזקקים. אך הנה דווקא ברגע מעיק זה הבליחה בשורה מרנינה - כברק חוצה חשרה מטילת קדרות. נמצא מי שרוחו עמדה בו להתמודד עם האתגר הקשה הזה.
בין טייקונים לרבנים ומכשפים
מכבר דמינו לארץ הטייקונים המשמימים בעוד נפשנו יוצאת לשמר מעט מרוח העבריות שפעם, לא מכבר, מילאה את הארץ. כיום אדם קם בבוקר ומעשה ראשון שהוא עושה זה לפשפש אם במרוצת הלילה לא התגנבה יד של מי משרי ישראל, כמו שר הפנים או שר האוצר, לתוך כיסנו לעשוק אותנו מאגורות מתבטלות ושחוקות. אדם פותח את חלונו ורואה ארץ כמו מודרנית ותוססת, מלאה חן ויופי, ואיננה אלא גטו ענק ששכבת רבנים מושחתים מושלת בו עם נכליה, עם רמיית אלוהיה. מקובליה עושים נסים כמכשפים מעלים באוב. כבר יש שושלות "פינטואיסטיות", סבא, אבא, בן, נכד, עושקי תמימים ושוטים, ורוזני ארץ ונכבדיה נושקים לקצה זקניהם וכפות ידיהם והיועץ המשפטי כזוחל על גחונו.
ועוד לא אמרנו שיש בנו מאותן תכונות 'ממשל נחוש', כל-כך דמינו לסדום ועמורה. אפילו הקמנו לנו גולם שיעמוד עלינו בבוא יום לרמוס אותנו. גולם לוגם ושואב בשיגעון משאבים כבירים שבהם יכולנו לפתור את כל מצוקות הדיור ברחבי הארץ, לתקן עוולות חינוך, לשפר מערכת בריאות קורסת. אני מתכוון לאותה 'מדינת יהודה' המייצגת היום את מהפכת ההלכה בתוכנית הגדולה להשתלט על מדינת העברים שתכרע תחתיה. הגולם הנורא הזה הוא ששתה עד שכרון חושיו את מעיינות הכספים של המדינה ואותנו, תושבי הארץ, ייבש עד מצוקת לב וכיס.
אנחנו שקועים במלחמת אור בחושך, ואחד המבחנים בקרב הזה הוא מי ישכון בבית הנשיא בירושלים. ראש הממשלה נדרש כעת לתמוך במועמד הראוי. ראש הממשלה חייב לפתוח צוהר לתקווה.
קרקס המועמדים ההזויים
רק כעת יפול פור אם גם משכן הנשיאות יצורף למעגל המטורף הזה של אנשים זעירים המושלים בנו, ואינם אלא דמויות הזויות והרסניות. שערו בנפשכם שהנשיא סטיב והנשיאה ג'ודי המתוזזת ומחליפת הצבעים, ימלאו את חיינו במשך שבע שנים בבדיחות-דעת, כצמד סטנדאפיסטים חסרי טעם וריח. גרוע מזה, התייחסותם הרצינית לעצמם מעידה על חרפת חוש ההומור המגוחך שהתברכו בו. או שמא נזכה סופסוף בנשיאה שהצהירה על עצמה כפסולת גיוס מחמת הקדושה הדתית שעטפה אותה. אותה דליה שמשרכת בקושי שולי שמלתה מחמת הקשרים ה'כבדים' שמחוברים לשוליה ומעולם לא נחקרו כהלכה.
או שמא יהיה לנו נשיא בשם פואד, לקרב אותנו לממלכות הגויים המקיפים אותנו. גם הוא אינו נמנה עם בעלי ההישגים הפורשים לפניו שטיח אדום, ודעתו של מובארק עליו עדיין מרחפת כצל כבד. ואחר-כך מתייצב איש הגון בשם ראובן ריבלין, שמשקלו כמשקל דמות וירטואלית מתנדפת בעפעוף-עין.
לבסוף, כמו החליט מישהו לנסות לסמא אותנו בדובדבן מקסים בשם
נתן שרנסקי. מה הוא יודע על עבודה עברית? בארץ הזאת לפחות לא עבד יום אחד בבנייתה, כל כולו מאותרג מבואו. מה הוא יודע על היותנו בני העם העברי שבנה את הארץ הכואבת הזאת ושילם בחייו ובדמו. מעט. אם בכלל. וגם תארו לעצמכם אותו במשכן, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש - לעזאזל, כך ניראה בעיני העולם, כנתן שרנסקי?
על חברי הכנסת להתעשת ולאחוז בידו
וכך כתבתי ברשימתי על הנשיא האחרון בישראל: "בעולם המדע, היצירה והתעשיה, למשל, נמצאים אנשים לא מעטים הראויים למשכן, אם רק מי מהם יהיה מוכן להקריב מהחופש האישי שלו הדרוש לעולמו ולהתפנות ממחוז הישגיו לטובת כלל הציבור. הקורבן הנדרש מאנשים שכאלה הוא מורכב וכבד עד מאוד. אבל רק תרומה של אישיות כזאת עשויה להעניק עוד פרק של חסד למעמד הנשיאות ששוב הוכיח את ערכו וחשיבותו בתנאים פוליטיים מסוימים, הודות לשמעון פרס. בכך יודו לא מעט מבין מבקריו".
פלא פלאים. הנה קם ונמצא האיש שדרך חייו והישגיו אכן הם בגדר מופת חברתי מכל זווית, מכל בחינה. קוראים לו דן שכטמן. קם ומנדב עצמו למשימה לאומית שהיא לא מענגת, והיא תובענית עד-מאוד בעיקר מאנשים מסוגו של חתן פרס נובל שלנו, פרופ' שכטמן. הוא ראוי לכל ברכה על שהושיט ידו לאפשר למוסד הנשיאות שלנו 'לקחת אוויר' טהור, באמת אוויר פסגות. לנקות, לזכך, לטהר שמץ מהאוויר הדלוח שלנו וליישר קומתנו השפופה.
אל תקבלו את החלטתו של דן שכטמן בקלות ראש. אני משער כי איש זה הקדיש הרבה מחשבה על הוויתורים הנתבעים ממנו בגילו, בשנות הזהב שלו, כדי לבוא ולסייע בהיכל הזכוכית הממורקת שלנו, בית הנשיא; השער בו יבואו אורחים נכבדים לבקרנו. דן שכטמן ראוי לתודת כולנו על עוז רוחו. הוא לא בא לחפש כבוד. הוא לא נזקק לשלוח ידו ברכוש הציבור. הוא פשוט בא לתרום תרומה חשובה ביותר, ומתחילתו הוא מביא עמו סוג של שיעור קומה מעורר הוקרה עמוקה בזכות הישגיו.
אני פונה לחברי הכנסת, אלה שמסוגלים להיות ברגע נדיר זה כנים עם עצמם, לעשות מעשה ראוי גם למען כבוד המשכן שלהם, ולעשות לבחירתו של דן שכטמן לנשיא הבא של מדינת ישראל. אני מזעיק חברי כנסת מקצות המליאה להתאחד ולהתעלות מעל לפנקס החשבונות הזעירים ולעשות מעשה שרבים יהיו מברכים עליו ואז נשיא ורוחו יביאו עלינו גשמי ברכה.