ירושלים כבירת פלשתין היא תנאי לקיום מו"מ עתידי. ככה הגדיר את הנושא יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן, בשבוע שעבר במרוקו. רק מאמירה זו אפשר להבין שכל מו"מ עתידי בין ישראל לרשות נידון לכישלון. איך אפשר להתחיל את המו"מ כאשר עמדת המינימום של הרשות גבוהה בהרבה מעמדת המקסימום של ישראל?
לאורך השנים ישראל עשתה הכל כדי להוכיח שהיא מעוניינת בשלום, כולל מה שנקרא "ויתורים כואבים". ולמרות זאת, לא נראה שיש עם מי לדבר. כל נשיא אמריקני חושב שהוא יצליח לפתור את הבעיה בין ישראל לפלשתינים בתקופת כהונתו. נכון לעכשיו אף אחד מהם לא הצליח.
בעוד שאנשים אומרים כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גורם לאי-יציבות במזרח התיכון, או שהוא הסכסוך המסובך ביותר באיזור, הוא למעשה סכסוך די קל. קל מאוד לתאר את הסכסוך הישראלי-פלשתיני: ישראל רוצה להתקיים ומכירה בזכויות הפלשתינים, בעוד שהפלשתינים ומדינות ערב אחרות לא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
ישראל עשתה פעולות רבות כדי להוכיח את זה. כבר בהכרזת המדינה נקראו ערביי ישראל לשמור על השלום, לעזור בתקומת המדינה ולקבל אזרחות מלאה ושווה ונציגות מתאימה בכל מוסדותיה. לערביי הסביבה אמר
דוד בן-גוריון, כי ישראל מושיטה יד לשלום ולשכנות טובה, וכי היא מוכנה לעזור כדי לקדם את המזרח-התיכון כולו.
הגיע הזמן להגיד: די. ישראל לא יכולה להמשיך ולהתרפס בפני הפלשתינים שלא מוכנים לקבל את עצם קיומה. על ישראל להגיד כי היא תמשיך להושיט את ידה לשלום, אבל תתכונן למלחמה אם תידרש לכך.